הדיון שהתקיים ביום שני באולם ד' בבית המשפט העליון הוא אבן דרך חשובה בבנייתה של הממלכתיות הישראלית אחרי 7 באוקטובר. בהרכב של שלושה שופטים – וילנר, שטיין וגרוסקופף – התקיים לראשונה דיון רציני ופומבי באפליה של תלמידי החינוך הממלכתי-דתי מול תלמידי החינוך הממלכתי-עברי. האפליה התקציבית בוטה וגלויה: התלמיד הדתי מתוקצב בעשרות אחוזים יותר מאשר התלמיד החילוני והמסורתי.
(צילום: shutterstock)
עוד לפני הדיון הודתה המדינה כי ההטבות ניתנו כטלאי על טלאי, באופן שסותר את חוק החינוך הממלכתי, אך מעולם לא ניתנה תשובה רצינית לשאלה מדוע המדינה מתקצבת את העיסוק בזהות וערכים בזרם הממלכתי-דתי אבל לא עושה זאת באותם היקף והשקעה עבור התלמיד החילוני והמסורתי. את העתירה, שנחשפה בטור זה, הגישו המועצה לחינוך ממלכתי-עברי, מרכז מנור והנהגת ההורים הארצית.
בדיון נחשף ההיגיון המעוות שמאפשר את הטבת היתר הניתנת לתלמידים דתיים בלבד. התקצוב העודף נובע משתי סיבות: מוסדות וכיתות קטנים יותר בחינוך הממלכתי-דתי, ותקציבים ייחודיים לזרם החינוך הזה שמתמקדים בגיבוש הזהות הדתית־ציונית של התלמיד. תקציבים אלו באים לידי ביטוי במינוי רב לבית הספר האחראי על תוכנית הלימודים הערכית, בתקצוב סמינרים ופעילויות חוץ בית־ספריות ובהרבה יותר שעות הוראה יקרות מפז.
על פי המדינה, מדובר בכעשרת אלפים שקל יותר בשנה לתלמיד דתי לעומת מקבילו החילוני בגיל תיכון. במרכז מנור מעריכים כי כדי להשוות בין הזרמים יש צורך להוסיף לתקציב החינוך הממלכתי לא פחות מ־3.6 מיליארד שקל.
כעת, לראשונה, ישנה הכרה רשמית באפליה הזו. או בלשון השופטים: "לפי הנתונים יש פער והמדינה מודה בזה. עכשיו השאלה היא מה עושים".
"עגלה ריקה"
תשובת המדינה לבג"ץ התמקדה בשני טיעונים מקוממים: "כפועל יוצא של הגדרת החינוך הממלכתי-דתי כחינוך ממלכתי שהוא גם דתי, נגזרת ההצדקה לתקצוב תוספתי בהיבטים פדגוגיים והיבטים פדגוגיים משלימים, כדי שהתלמיד יקבל את ההשכלה הכללית של כלל תלמידי החינוך הממלכתי, בנוסף להשכלה התורנית" – כלומר התלמיד בחמ"ד הוא ממלכתי, ולכן צריך לקבל תקציב כמו בחינוך הממלכתי, והוא גם דתי ולכן צריך תקציב נוסף לפיתוח זהותו.
לעומתו, כך עולה מתשובת המדינה, תלמידי החינוך הממלכתי הם נטולי זהות, "עגלה ריקה", אם לאמץ את הטרמינולוגיה החרדית, ולכן לא צריכים תקציב לצורך זה. לפי העמדה הרשמית של מדינת ישראל אין דבר כזה זהות חילונית או מסורתית. יהודים חילונים או מסורתיים לא צריכים לבנות את הזהות שלהם, בשונה מהתלמיד הדתי.
הטענה השנייה חמורה לא פחות. לפיה, הפער התקציבי נובע מ"הצורך בשמירה ובחיזוק מערכת החינוך הממלכתי-דתי כמערכת חינוך ערכית משמעותית ועם תחושת שייכות עמוקה למדינה, והמאמץ לשמר את המסגרת הממלכתית עבור כלל סוגי האוכלוסיות הרלוונטיות בציבור הדתי, על רקע קיומן של חלופות אחרות לציבור הדתי". כלומר, אם לא נשקיע עוד כסף בציבור הדתי הוא פשוט יהפוך לציבור לא ממלכתי. הממלכתיות הציונית־דתית היא על תנאי, ואם לא תזכה להשקעה יתרה – היא תדעך או תמצא חלופות אחרות.
מי שלא היה לו כוח לצלול לתגובת המדינה, היה צריך בסך הכל לראות מי הגיע לדיון. באולם נצפו מספר נציגים של החמ"ד, בראשות ראש מינהל החמ"ד הרב יוני סמואל, ובספסלים האחוריים נראה לא אחר מאשר מנכ"ל משרד האוצר ישראל מלאכי. מדוע אחד האנשים הכי חשובים ועסוקים בישראל הטריח את עצמו לדיון בבג"ץ על תקציבים מגזריים? התשובה קלה. מלאכי הוא יד ימינו של השר בצלאל סמוטריץ'. ההתייצבות המגזרית, בעלת הניחוח הפוליטי, מוכיחה את טענת העותרים.
"ילד זה ילד זה ילד"
ראש ההרכב, השופטת יעל וילנר, הניחה את התשתית לדיון בקביעה חשובה: "זה שיש כוח פוליטי מסוים לציבור מסוים לא צריך לשנות - ילד זה ילד זה ילד". וילנר, בעצמה שומרת מצוות ובוגרת אולפנה, אומרת בפשטות: הכספים הקואליציוניים לא יכולים להיות בסיס לאפליה.
אם מנהיגי החמ"ד והפוליטיקאים של הציונות הדתית היו גם חכמים וגם בעלי עמוד שדרה ממלכתי באמת, הם היו אמורים להיות הראשונים שממנפים את העתירה לטובת יצירת שותפות עמוקה בין הזרם הממלכתי-עברי לזרם הממלכתי-דתי
השופטים שלחו את המדינה לעשות עבודת מטה מקיפה שתבחן מחדש את כל היבטי התקצוב העודף בחמ"ד ודרשו מיפוי צרכים של החינוך הממלכתי-עברי. הם גם הציבו למדינה קווים מנחים: "יש לוודא שעבודת המטה נשקלת גם למול מבחן התוצאה", הדגיש השופט עופר גרוסקופף. "לא יכול להיות שכל הקריטריונים יעבדו בסדר מבחינה מינהלית, ובסוף יישמר הפער. לא יכול להיות חינוך שוויוני ויינתן לילד בממלכתי-דתי 28 אחוז יותר". כלומר גם אם המדינה תוכיח באותות ובמופתים שכל התקנות התקציביות כשרות למהדרין, אנחנו כחברה לא יכולים להשלים עם פער של כזה בתקצוב ילדינו.
אמירה חשובה נוספת היא ש"תקציבי החמ"ד ניתנו באופן שמותאם לצורכיהם... תקציבי החינוך הממלכתי-עברי צריכים להיות מותאמים לצרכים שלהם". כלומר, לראשונה ייבנו מנגנונים תקציביים שנועדו לממש את הזהות החילונית והמסורתית בישראל.
אין שום סיבה שילד חילוני, מסורתי או ערבי יופלה לרעה
הדיון בבג"ץ כשלעצמו הוא חשוב במידה, אבל הסיפור הגדול הוא ההתעוררות המרגשת של הציבור הממלכתי בישראל. ציבור שנבנה לאיטו, מייצר לעצמו מוסדות ודוברים, ויודע לנסח את הזהות שלו באופן פוזיטיבי. הבקשה הפשוטה היא לא לקחת מאף ילד שום דבר, אלא להפך: להעניק לכל ילדה וילד בישראל הזדמנות שווה לבנות בסיס זהותי איתן ושייכות עמוקה למרחב הישראלי. ההשקעה הזו מחזירה את עצמה – ולכן אין שום סיבה שילד חילוני, מסורתי או ערבי יופלה לרעה.
העתירה לבג"ץ הייתה יכולה להפוך לרגע מרגש של סולידריות ושבירת שורות, אבל הפוליטיקאים והעסקנים בוחרים שוב לדבוק בפריזמה המגזרית המצומצמת. מנהלי מוסדות החמ"ד זועקים "געוואלד" ובצעד חריג אף הוציאו בקשה למימון ייצוגם בעתירה בבית המשפט, והחתימו על הפנייה הדחופה את מנהלי הרשתות הגדולות של בתי הספר הדתיים מכל הקשת של הציונות הדתית. זהו מפגן כוח מגזרי לעילא, שהוכיח שוב שמי שמתעקשים לנהוג כמו שבט ולדאוג רק לעצמם, לעולם לא יוכלו להיות הנהגה רלוונטית למדינת ישראל.
אם מנהיגי החמ"ד והפוליטיקאים של הציונות הדתית היו גם חכמים וגם בעלי עמוד שדרה ממלכתי באמת, הם היו אמורים להיות הראשונים שממנפים את העתירה לטובת יצירת שותפות עמוקה בין הזרם הממלכתי-עברי לזרם הממלכתי-דתי. יחד הם היו יכולים לדרוש הכרה משותפת בחשיבותם של התקציבים הזהותיים, הסדרתם והעברתם לבסיס התקציב ואולי סוף־סוף הייתה נבנית בישראל קומה ממלכתית משותפת עבור כלל התלמידים והתלמידות. עוד לא מאוחר מדי.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.07.26
