ב-1982 המונדיאל נערך בספרד. ישראל הייתה במלחמה, זאת שתיקרא בהמשך מלחמת לבנון הראשונה. מישהו מהחברים אירגן טלוויזיה 16 אינטש בשחור-לבן, והציב אותה על שלוחת ההר שתפסנו, מעל לכפר כאמד א-לוז וכביש ביירות-דמשק, בקצה הצפוני של הגזרה המזרחית בלבנון.
מסי
(צילום: Tony Gutierrez / AP)
היינו חבורה מהודקת של לוחמי מילואים. המונדיאל היה סוג של מפלט. הטלוויזיה שידרה שלג, שבתוכו נעו צלליות ימינה ושמאלה. מי, איפה, מה, למה, אפשר היה רק לנחש. זביגנייב בוניאק היה הכוכב הגדול של הנבחרת הפולנית. אם אני זוכר נכון, המשחק היה נגד בלגיה. בוניאק רץ, הכריז השדרן בקול הולך ועולה, בוניאק מתקדם, בוניאק בועט – גוללל!!! גול, צעקנו גם אנחנו. ואז, בדיוק אז, על השנייה, נפל סמוך אלינו פגז. בום גדול, בום מרעיד, ואנחנו לא ידענו אם הפגז חוגג את הגול של בוניאק או בוניאק חוגג את נפילת הפגז.
הנאה גדולה, המונדיאל. לא בגלל המשחקים – בגלל הסחת הדעת.
ב-2006 המונדיאל נערך בגרמניה. ישראל הייתה במלחמה, זאת שתיקרא בהמשך מלחמת לבנון השנייה. נכנסתי עם כוח של אלכסנדרוני לעומק הגזרה המערבית בלבנון. הכוח התמקם בראס אל-ביאדה, כפר עשיר, יפה נוף, שצה"ל כבש אותו שוב בסבב הנוכחי. מעל בתי הכפר הנטושים התנופפו דגלי מדינות. למה הדגלים? לכבוד המונדיאל. כל משפחה הניפה את דגל המדינה שקרובה לליבה. בלבנון כמו בלבנון: התושבים נעקרו; הדגלים נשארו.
ב-2014 המונדיאל נערך בברזיל. טסתי מריו לקוריטיבה, בקצה הדרומי של המדינה, למשחק בין איראן לניגריה. חשבתי שמעניין יהיה לשבת עם האוהדים האיראנים, ללמוד מה הם חושבים על המשטר שלהם, מה הם חושבים עלינו. באמצע המשחק התפרסמו הידיעות על חטיפת הנערים בגוש-עציון. הלב והראש, גם המחויבות העיתונאית, אמרו הביתה. למחרת התייצבתי במאהל החיפושים, סמוך לחלחול. אחר כך התחיל מבצע צוק איתן. בשבילי ולא רק בשבילי, המונדיאל היה כלא היה.
כשמצרים ואוסטרליה עולות על כר הדשא אני מתקשה להחליט איזו מדינה שונאת אותנו יותר. ומה נעשה עם נורבגיה, ברזיל, צרפת, מקסיקו, קנדה, שהיו ידידות והתהפכו עלינו? אפילו ארצות-הברית כבר איננה מה שהייתה. נותרה ארגנטינה. היידה מסי
גם מונדיאל 2026 נועד לפגוש מלחמה. לבנון הייתה מועמדת ודאית, גם עזה, אפילו איראן. אלא שהפעם ארצות-הברית היא אחת משלוש המארחות, והצדדים במלחמות המזרח-התיכון נזהרים בכבודה. הזהירות זמנית, הכבוד זמני, המלחמה בפתח. נותר רק העונג שבהסחת הדעת: האוהדים בצהלותיהם, האוהדים ביגונם, האוהדים בתעלוליהם, ובקצה כדורגל ששווה צפייה.
כי אין מנוס מלהודות באמת: רמת הכדורגל במשחקים לא מצדיקה את הרעש. להחלטה להרחיב את הטורניר ל-48 נבחרות לאומיות לא היה שום קשר לכדורגל. פיפ"א היא ארגון מושחת, שמכר את נשמתו למדינות עתירות מזומנים כמו סעודיה וקטאר ולנכונות של ממשל טראמפ לסגור לפיפ"א את התיקים הפליליים שלה. עם כל הכבוד לחבורה המוכשרת מכף ורדה, הצפייה ברוב משחקי השלב הראשון והשני הייתה מאכזבת. מתח היה; איכות רק לפעמים. מבחינת הרמה, הנבחרת שלנו הייתה יכולה להרגיש בבית. עכשיו, בשמינית הגמר, כשהטורניר מתחיל באמת, במזג האוויר החם והלח של צפון אמריקה ביולי, השחקנים מותשים.
הספורט הקבוצתי מספק שני סוגים של הנאות: אחת היא הנאה מאיכות הביצוע, מהצטיינות של שחקן, מטקטיקה מבריקה של מאמן. זוהי הנאת הפרשן. ויש הנאה גדולה ממנה לאין שיעור: הנאת האוהד. כאשר אני מגיע למשחק או צופה בו בטלוויזיה אני שואל את עצמי איזו קבוצה מהשתיים מדברת אלי יותר ואיזו קבוצה אני ממש שונא. כשמדובר בטורניר לאומי שישראל לא משחקת בו, החשבון מורכב. אני שואל קודם כל איזו מדינה בעדנו ואיזו נגדנו, למה וכמה. אחר כך אני שואל מה עשתה המדינה הזאת בשואה. זה פוסל את גרמניה, אוסטריה, איטליה, קרואטיה, אוקראינה, ומשאיר בצריך עיון את פולין, צרפת, בלגיה, ספרד, הולנד, שווייץ, יפן. השאלה היא נגד איזו מדינה הן משחקות.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיבמונדיאל הזה המצב ממש חמור. כשמצרים ואוסטרליה עולות על כר הדשא אני מתקשה להחליט איזו מדינה שונאת אותנו כרגע יותר. ומה נעשה עם נורבגיה, ברזיל, צרפת, מקסיקו, קנדה, שהיו ידידות ובעלות ברית והתהפכו עלינו? אפילו ארצות-הברית כבר איננה מה שהייתה. נותרה ארגנטינה, הצדקת היחידה בסדום. היידה מסי.
כל כך הרבה דברים גזלה מאיתנו הממשלה הנוכחית, כל כך הרבה דברים היא גוזלת מאיתנו גם עכשיו, כשהיא בוזזת ומרסקת את ספר החוקים של המדינה, כופרת בבית המשפט העליון וזורעת שנאה בתוכנו, לא הוגן שהיא לוקחת מאיתנו גם את ההנאה מהמונדיאל.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.07.26
