בחודש מרץ 1998 הבאתי לדיון ולהצבעה בכנסת, כשר המשפטים, את הצעת "חוק שירות הביטחון הכללי". יזמנו את החוק על-מנת לתקן מציאות בלתי ראויה ששררה מאז קום המדינה, ולפיה דרכי פעולתו של ארגון מודיעין חשאי ורב-עוצמה לא הוסדרו בחקיקה ראשית. בדברי הפתיחה לדיון במליאת הכנסת הבהרתי כי "לשירותי ביטחון יש סמכויות רבות ומגוונות, ובהן טמון פוטנציאל של פגיעה ממשית בצנעת הפרט, בחירותו, בגופו. מאחר שפעילותם של ארגונים אלה מטבעה חשאית ומוגנת, הרי שמנגנוני הבקרה כמו תקשורת חופשית, ביקורת פרלמנטרית, דעת קהל, ביקורת שיפוטית - אינם יעילים. לכן קיימת חשיבות רבה מאוד לקבוע הסדרים חוקיים לביקורת על פעילותם של שירותי הביטחון".
חוק השב"כ זכה לתמיכה מכל חלקי הבית, ולאחר שורת דיונים מעמיקים במליאה ובוועדות הכנסת התקבל בשלוש קריאות ונכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. במהלך הדיון הפרלמנטרי הציע ח"כ אופיר פינס-פז "לחשוב בכל הרצינות גם על חקיקת חוק המוסד... נכון שהמוסד פועל בחו"ל והשב"כ בארץ, אבל עדיין אני חושב שרוב הפרמטרים שמופיעים בחוק השב"כ, אין מניעה שיהיו גם בחוק המוסד, ובמיוחד נושא הפיקוח והבקרה".
ח״כ פינס-פז צדק בדבריו, וכך גם השבתי לו מעל דוכן הכנסת. אלא שבשונה מן הקונצנזוס שאפיין את הדיון בחוק השב"כ, הדרגים הביטחוניים הסתייגו באופן מובהק מחקיקה שתסדיר את פעולתו של "המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים". בדיונים שקיימתי עם בכירי משרד המשפטים ונציגי גופי הביטחון, הועלו ספקות לגבי הצורך לגזור גזירה שווה בין המוסד לבין השב"כ.
הנימוק המרכזי של המסתייגים נגזר מן השוני בתחומי האחריות של שני הארגונים. על שירות הביטחון הכללי מוטלת חובה לעסוק במשימות שמחייבות עשייה ענפה ונרחבת בתוך החברה הישראלית. לעומתו, המוסד פועל מחוץ לגבולות ישראל. פעילותו המודיעינית והמבצעית של המוסד מתקיימת בארצות זרות, בדרך כלל במסווה, ובמהותה היא איננה חוקית באותן ארצות. ממילא חקיקה ישראלית אינה יכולה להכשיר עבירות על פי חוקי אותן מדינות, ולזכותו של סוכן מוסד שייחשף חלילה באיראן או במדינת אויב אחרת לא תעמוד הלגיטימציה שהעניקה למעשיו כנסת ישראל. יוזמה ממשלתית לחקיקת "חוק מוסד" לא באה אז לאוויר העולם, וגם לא בעשורים שחלפו מאז. לאורך השנים הונחו על שולחן הכנסת הצעות חוק פרטיות כאלו, אך גם הן לא צברו כל מומנטום.
אירועי השנים האחרונות, וגם אירועי החודשים האחרונים, מחייבים לבצע חשיבה מחודשת בעניין זה. תכליתה להעריך מחדש את ההגיון שמבדל בין צבא ההגנה לישראל, שירות הביטחון הכללי והמטה לביטחון לאומי, שלכולם ייחדה הכנסת חוק מיוחד, לבין המוסד, שנותר הארגון הביטחוני היחיד שפעילותו אינה מעוגנת בחוק.
צחי הנגביצילום: אלכס קולומויסקיהמלחמה שפרצה באוקטובר 2023 חשפה בפני אזרחי ישראל את יכולותיהם הייחודיות והרגישות של לוחמי המוסד. מבצע הביפרים המיתולוגי וביצוע סיכולים ערכיים הרחק מגבולות הארץ העניקו לישראלים הצצה מרגשת אל מעבר למחוזות הדמיון. אבל לדאבון הלב, לכל מערכת ביטחונית, מיומנת ויצירתית ככל שתהיה, אין ערובה להצלחות נצחיות. כישלונות תמיד היו ותמיד יהיו. השב"כ לא סיכל את כל הפיגועים שיזמו אויבינו; על מחדלי צה״ל ב-7 באוקטובר כבר נכתבו ספרים. וגם במוסד מכהנים בני אנוש המועדים לטעות.
העובדה שגם הטובים ביותר שבינינו אינם חסינים מתקלות ומשגיאות, אינה פוטרת את מדינת ישראל מן החובה לכונן מערכות ביקורת על מוסדותיה הביטחוניים. המעמד שצבר המוסד בשנים האחרונות מחייב לשנות את הגישה שהשלימה 77 שנים עם הישארותו מחוץ למרחב החקיקה הישראלית. השינוי איננו פשוט, אבל המצב העמום חייב להשתנות. זה אחד האתגרים שעל הכנסת הבאה לעסוק בהם.
