בשנה שעברה ענת וחגי אנגרסט לא קנו מצרכים לחג, לא תכננו ארוחה ולא ידעו איפה יעבירו את ערב ראש השנה. "אין לנו חג. אין לנו תאריכים", הם אמרו אז, כשבנם מתן עדיין היה בשבי חמאס בעזה.
השנה השולחן בבית משפחת אנגרסט שוב נפתח, ומתן חזר במיוחד מטיול בדרום אמריקה כדי ליהנות מארוחת החג. "בשנה שעברה ניסיתי להיאחז בתקווה שיום אחד אצא ואעשה את החג עם המשפחה", הוא אומר. "קשה לי לתאר את סף העצב והכאב, לשרוד את הימים ובאותו זמן להרגיש חזק את ההורים שלי, את שלושת האחים שלי, להיזכר בשולחן החג הלבן, באווירה המשפחתית והצחוקים שהם רק שלנו. הראש רק עכשיו מעכל, כשאני שומע את ההכנות לחג, שהערב זה באמת קורה. ברוך השם אני כאן אחרי שנה, חוגג בפעם הראשונה את ראש השנה עם כל הקרובים אליי. חופשי, מאושר. זה בעצם הניצחון שלנו - והאישי שלי".
לפני שנה הבית, שתמיד היה מתמלא בחגים במשפחה, חברים, סירים ושולחנות שנפתחו כבר משעות הצהריים, היה שקט. "אנחנו תקועים ב-7 באוקטובר", אמר אז חגי. "אין לנו חג. אין לנו תאריכים. כשכולם חוגגים, אנחנו בשעות הכי קשות שלנו".
שנה חלפה, ועכשיו ענת שוב חושבת על קניות לחג, מה תבשל, איך ייראה השולחן ומי יגיע. "זה מרגש", היא אומרת. "כולם רוצים להגיע. זו תהיה הפעם הראשונה שמתן כאן בחג מאז 7 באוקטובר".
ארוחת החג לפני שנה, בלי מתן
(צילום: גיל נחושתן )
רק בדיעבד הם יודעים עד כמה היו קרובים אז לסופו של השבי. "כבר למדנו לשמור על הנפש שלנו ולא להתאכזב", אומרת ענת. "כל הזמן היו דיבורים, יש עסקה, אין עסקה, אלה הסכימו, אלה לא הסכימו. ופתאום זה התחיל להתפתח". עבור הוריו של מתן, שהיה חייל כשנחטף, לכל דיווח על עסקה התלווה גם פחד נוסף: שגם אם חלק מהחטופים יחזרו, בנם יישאר מאחור. "כל הזמן הייתה המורכבות הזאת, אם לתמוך בעסקה חלקית שמצילה אנשים או לחשוש שאחריה יעבור עוד הרבה זמן עד שיוציאו את השאר. אלה החלטות אכזריות מאוד".
רק עכשיו הם מתחילים לעכל את מה שעבר עליהם. "אני מעבירה הרצאות על המסע שלי כאמא, ופתאום, כשאני מספרת על המשפחה שלי ומראה את הסרטונים, אני קולטת שזה בכלל הסיפור האישי שלנו. שאנחנו חלק מהסיפור הלאומי הזה. רק עכשיו אנחנו מתפנים להבין מה קרה פה. כל התקופה הזו היינו על אוטומט".
"חיים גם את העצב על מי שלא זכה לחזור". ענת וחגי בכיכר החטופים באוגוסט שלפני העסקה
(צילום: ליאור רוטשטיין)
מתן חוזר הביתה. אוקטובר אשתקד
(צילום: שרון צור)
מתן לצד הוריו ביום חזרתו מהשבי: "הראש רק עכשיו מעכל"
(צילום: דובר צה"ל)
השמחה על כך שהבן שלה בבית אינה ממעיטה מגודל האסון. "כל הזמן אנחנו חיים גם את העצב על מי שלא זכה לחזור, על מי שנרצח ועל מי שהיה שם בחיים ופספסו להחזיר אותו בזמן. גם בחג הזה הראש נודד למשפחות האלה", אומרת ענת. "למדנו לשמוח ולמדנו להיות עצובים באותה עת. לא ידעתי בכלל שזה אפשרי".
במפגש הראשון עם מתן, מספרת ענת, "כל מה שרציתי היה להסתכל לו בעיניים ולשמוע את המשפט הראשון. מזה כבר הייתי יודעת אם הוא חזר שבור מנטלית או במצב שמאפשר שיקום. וכשהוא אמר לי: 'אמא, זה אני, מתן', ידעתי שמפה אנחנו נשתקם. שהוא חזר אותו ילד. הוא חזר אפילו מחוסן יותר, מחושל יותר".
מתן טייל חמישה חודשים בדרום אמריקה לפני שחזר לקראת ערב החג. "היה חשוב לי לבוא ולעשות את החגים מההתחלה עד הסוף עם המשפחה כאן בארץ", הוא מסביר. לשנה החדשה הוא מאחל לעצמו "בעיקר להמשיך את השיקום. להיות קרוב למשפחה, להמשיך להשלים פערים, להיות עם החברים". ענת מוסיפה בחיוך שאולי הגיע הזמן גם "להיכנס לאיזה מסלול" ולהתחיל ללמוד.
ענת הוסיפה כי "כמה שאנחנו משתדלים לא להיכנס לפוליטיקה, אני מאחלת לכולנו שיהיה פה שינוי, וזה חייב להתחיל מלחקור מה קרה כאן כדי שזה לא יקרה שוב. אני מאחלת שהחברה הישראלית תיראה כמו הילדים שמתגייסים לצבא, שכל מה שמעניין אותם זה להיות ביחד ולהגן על המדינה הזאת. אני בת לניצול שואה, מהדור שהקים את המדינה וחינך אותי כמה היא חשובה וכמה חשוב להגן עליה, וזה עבר גם למתן. הלוואי שהערכים האלה יחדרו לחברה הישראלית. הביחד, הערבות ההדדית, האחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד".
לפני שנה, כשמתן לא היה שם כדי לשמוע אותם, ביקשו ענת וחגי להעביר לו מסר: שלא יאבד תקווה, שיישאר חזק ושיידע שהעם רוצה אותו בבית. השנה, מתן כבר יכול להשיב. "חג שמח לכולם", הוא אומר, "עם התחלה חדשה שתהיה מוצלחת בעזרת השם".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.09.26
