"אני זוכרת את עצמי מגיל מאוד צעיר עם גמגום, כמעט לא זוכרת את עצמי אחרת", מספרת אפרת וקסלר, אמא לשלושה ילדים בני 9, 7 ו-6, מנחת הורים, יועצת שינה ואשת חינוך. "גם ההורים שלי מעידים שגמגמתי מגיל מאוד צעיר. מאז שאני זוכרת את עצמי, כבר מהגן ובית הספר היסודי, הייתה המון התעסקות סביב הנושא: שלחו אותי לקלינאיות תקשורת וניסו 'לרפא' אותי בדרכים שונות ומשונות. המסר שעבר אליי כילדה היה שיש בי פגם שצריך לתקן".
הזיכרונות האלו לא עלו אצל אפרת וקסלר סתם כך, אלא בעקבות שיחות עמוקות עם אחיה, צור גואטה, מורה לתנ"ך ולספרות בתיכון. מתוך השיחות האלו נולד ספר הילדים "עמית גמגמנית" (איורים: תמרי צ'וצ'לי-נס), שראה אור בימים אלו ומספר על ילדה מגמגמת שעוברת תהליך של העצמה וקבלה עצמית.
"הכול התחיל משיחות אישיות בינינו על הקשיים שאפרת חוותה בילדותה כילדה מגמגמת שעברה חוויות לא פשוטות", מספר גואטה. "עד היום היא כמעט לא דיברה על הנושא. היא התביישה ושמרה את הרגשות שלה בסוד. ככל שהעמקנו בשיחות, היה לי ברור שאנחנו צריכים לעשות עם זה משהו. התחלנו להיפגש, לשוחח ולהעלות את הרגשות האלו על הכתב".
ואכן, וקסלר מודה כי הרגשות שהציפו אותה בעקבות החזרה אל זיכרונות הילדות לא היו פשוטים: "בכיתה ו' שלחו אותי למשך חודשיים ללמוד בסמינר אצל מישהי שהביאה שיטה חדשה מאנגליה. היום אני מבינה שלהורים שלי היו כוונות טובות, אבל עבורי זו הייתה חוויה לא טובה. במשך חודשיים הייתי לבד, בבית שלא הכרתי היטב. בנוסף, כשחזרתי משם החליטו שכדאי שאחליף שם. בחרתי ארבעה שמות, אחר כך הלכנו לרב והוא אמר שאפרת הוא השם הכי טוב. מאז זה השם שלי".
מה היו ההשפעות של הסמינר הזה כשחזרת הביתה?
"זו הייתה חוויה מאוד לא פשוטה. היום אני מבינה שזו הייתה נקודת מפנה להרבה קשיים ואתגרים בחיים שלי, ומאז נפגשתי עם הרבה פסיכולוגים ואנשי טיפול. הייתי ילדה במצוקה גדולה, שלא ידעה להסביר מה כל כך קשה לה ומה היא באמת צריכה. היום, כאשת מקצוע, אני מסוגלת להסתכל על זה מהצד ולנסות להבין מה בדיוק קרה שם".
צילום: רוי מזרחי
וקסלר מספרת על הקושי שחוותה כילדה עם גמגום: "ברגע שהתחלתי לדבר, אנשים לא תמיד ידעו איך להגיב. האם לעזור לי לסיים את המשפט, או פשוט להתעלם? מעולם לא דיברתי על זה עם חברות או עם אף אדם אחר. התנהלתי כילדה עם גמגום, אבל כזו שלא מדברת על הגמגום שלה. אם הייתה שאלה בכיתה, לא השתתפתי. לא הקראתי טקסטים ולא השתתפתי בטקסים. היה לי ברור שצריך להסתיר את זה".
"למה דווקא אני?"
היא מגדירה את עצמה כ"ילדה שקופה". "המורים לא דיברו איתי על זה. הם לא הכריחו אותי להשתתף, אבל גם לא התעניינו ולא שאלו למה אני נמנעת. אני זוכרת שבכיתה ו' הייתה חגיגת בת מצווה, והיינו אמורות להקריא טקסטים. ניגשתי למורה ואמרתי לה שאני לא יכולה להשתתף, והיא לא ניסתה לומר לי שום דבר. אגב, הילדים בבית הספר לא היו רעים אליי", היא מוסיפה, "מעולם לא עברתי התעללות או חרם אבל גם לא היו לי חברים שהעצימו אותי או כאלו שעזרו לי. אף פעם לא הייתי מהילדות המקובלות, הייתי שקטה. הייתי בעיקר עם הבנים כי אהבתי ספורט".
אפרת: "התחושות האלו ליוו אותי גם במהלך העבודה על הספר, הייתי צריכה להתמודד מחדש עם זיכרונות של סיטואציות לא נעימות, וגם להבין את השתיקות שלי. הבנתי שכילדה שתקתי גם ברגעים שבהם לא רציתי לשתוק"
מה האתגר הכי גדול בחייך?
"האתגר המרכזי בחיי היה ההתמודדות עם השאלה איך לקבל את עצמי. היו לי הרבה שאלות כמו 'למה דווקא אני?', לצד תחושה תמידית שאני לא טובה מספיק. במשך שנים היה לי קשה מאוד לעסוק בנושא הזה או לדבר עליו. התחושות האלו ליוו אותי גם במהלך העבודה על הספר. הבנתי שאני צריכה לדבר על הכול בצורה פתוחה וחופשית, ומבחינתי זו הייתה ממש חזרה אל העבר. הייתי צריכה להתמודד מחדש עם זיכרונות של סיטואציות לא נעימות, וגם להבין את השתיקות שלי. הבנתי שכילדה שתקתי גם ברגעים שבהם בכלל לא רציתי לשתוק".
"אומרת מראש שאני לפעמים מגמגמת"
עם השנים, ולאחר תהליך ממושך של עבודה עצמית, וקסלר מספרת שעברה שינוי משמעותי ביחס שלה לעצמה ולגמגום. "ככל שהגשמתי את עצמי יותר, כך הבנתי שיש בי הרבה כוחות", היא אומרת. "לאט-לאט הבנתי שזה בסך הכול עוד חלק ממני, והכול בסדר. כיום, גם בהרצאות שלי, אני אומרת כבר בהתחלה שלפעמים אני מגמגמת, וזה מיד מוריד הרבה לחץ".
מה ההשפעה של עברך על ההורות שלך?
"כאמא וכאשת מקצוע, אני מבינה עד כמה גדול הכוח שלנו כהורים. אנחנו יכולים לקחת משהו קטן בחיים של ילד ולהפוך אותו לפיל, ולדבר הזה יש השפעה עצומה על החיים שלו".
לדבריה, כשמתמודדים עם סיטואציות כאלה או עם לקויות שונות, חשוב לשאול את הילד - במיוחד כשהוא כבר גדול יותר - מה הוא חושב על זה, איך הוא מרגיש, האם זה מפריע לו, והאם בכלל חשוב לו ללכת לטיפול. "מעבר לכך, חשוב להעביר לילד את המסר שאוהבים אותו כפי שהוא, שלא צריך לפחד מהגמגום, ושמותר לו לעשות את מה שטוב לו בלי לפחד מעצמו", מציינת וקסלר.
צור: "כילד הייתי שומע את אפרת מגמגמת ורואה אותה נאבקת עם המילים, וזה היה קשה. רציתי שהיא תהיה בסדר"
גם גואטה מספר כי העבודה המשותפת על הספר החזירה את שניהם אל זיכרונות מהבית: "אנחנו חמישה אחים מבית דתי", הוא אומר. "אפרת היא האחות השנייה ואני האח השלישי. שנינו למדנו בבתי ספר דתיים - היא באולפנה ואני בישיבה תיכונית. בגיל 19 יצאתי בשאלה, תהליך שהיה לא פשוט עבורי, ובהמשך עברתי לגור בתל אביב".
אתה ואפרת תמיד הייתם קרובים?
"אפרת התחתנה בגיל 19 ועזבה את הבית. בגלל שהיא עזבה בגיל צעיר, ואני קטן ממנה בארבע שנים, כבר מגיל צעיר יחסית גרנו רחוק זה מזה. היו כמה שנים שבהן היינו פחות בקשר, אבל אחר כך הקשר בינינו התחזק והפך לקרוב מאוד". הוא מוסיף: "כילד הייתי שומע אותה מגמגמת ורואה אותה נאבקת עם המילים, וזה היה לי קשה. רציתי שהיא תהיה בסדר. אבל אף פעם לא דיברנו על זה בבית, אף אחד לא אמר את המילה 'גמגום' במשפחה".
מה היו האתגרים המרכזיים בתהליך הכתיבה?
"האתגרים המרכזיים בתהליך היו סביב היכולת שלה להיחשף ובכלל לדבר על הנושא, וזה ממש לא היה פשוט", מספר גואטה. "כשהגענו לשלב הפרסום ורצינו לצלם סרטון, דיברנו על כך שהיא צריכה להצטלם גם כשהיא מגמגמת. בהתחלה היא לא רצתה, אבל אמרתי לה שאני חושב שמשהו בתהליך הזה דווקא ישחרר אותה. היה לי חשוב שהיא תצטלם כמו שהיא, בלי הסתרות. עבורה זה היה מאוד מאתגר ולא פשוט".
למה היה לך כל כך חשוב לעסוק בנושא הזה?
"קודם כול, היה לי חשוב לעשות את זה עבורה", אומר גואטה. "מעבר לכך, שנינו מגיעים מעולם החינוך, ואנחנו רואים שהיחס ללקויות ולשונות מתחיל כבר בגיל צעיר. אנחנו מאמינים שאם מחנכים ילדים לקבל את האחר ולהתייחס אליו בצורה מכבדת ואמפתית - זה גם מה שיקרה בפועל".
לדבריו, זו הסיבה שהשניים בחרו לכתוב ספר שמיועד לילדים כבר מגיל הגן, מתוך רצון לפתח מודעות לנושא. הם מקווים שבפעם הבאה שילד יפגוש ילד מגמגם, הוא יגיב באמפתיה ובכבוד, ולא יחשוב שהוא טיפש או לא יודע לדבר. "בעיניי, זה סיפור שיכול היה לעסוק בכל לקות אחרת", מסכם גואטה. "הרעיון המרכזי הוא להבין שחשוב לדבר על הדברים, לא לפחד להיות מי שאנחנו, ולאהוב את עצמנו בדיוק כפי שאנחנו".
