בשיתוף תנובה
אצלנו בבית השעה 16:30 היא הרגע המכונן, זה שבו התקליט היומי מתהפך ומתחיל הסיבוב השני של היום. לא אחת הוא מאתגר יותר מאשר חלקו הראשון.
שעתיים קודם לכן, עם חזרת הילדים מבתי הספר והמעון, הם זקוקים דבר ראשון למרחב – 'להימרח' על הספה, להתנתק מחוויות הלימודים וההפסקות ולצפות במסך בתכנית. בעבר עוד ניסינו לסגל להם שגרת יום אחרת, אבל הבנו כי יש מקרים שבהם עלינו לשחרר.
עבורי, כהורה, זוהי השעה שבה הנורמליות השברירית שהצלחתי לבנות בשעות הבוקר, עם ההתמסרות לעבודה ולאין ספור משימות שלעולם לא נגמרות באמת, מתחלפת בכאוס מאורגן־למחצה. זה גם רגע לפני שהם מתעוררים מכשפי המסך כשהם עייפים, רעבים ומלאי אנרגיה בו־זמנית – שילוב בלתי אפשרי שרק ילדים מסוגלים לו.
בשעת הקסם הזאת, בין ארבע לחמש אחר הצהריים, כולנו יודעים שמתחיל המעבר הטקסי בין שני העולמות של היום. הילדים, ללא כל סדר או תורנות, מציפים אז את התסכולים, הביקורות, הרגשות וההצלחות. אישתי, שנמצאת יותר ממני בבית בשעה הזו, מכינה להם שתייה חמה ושולפת מהמחבוא העליון בארון הממתקים הגבוה את חבילת העוגיות ה"מיוחדות" – אלה ששמרנו לרגעים כאלו בדיוק.
לא קל להם להתנתק מהמסכים. הטקס הזה דורש מאיתנו לגלות נחישות ומסירות, אבל הוא שווה המון. כהורים, עלינו לנווט את המסע שכל אחד מארבעת ילדינו עבר היום, ולהחזירו למציאות – אל שיעורי הבית, החוגים וההכנות לקראת הערב. זהו מאבק יומיומי שבו אין מפסידים ואין רגשות אשם, אלא רק רצון להיטיב.
הפרק השני של היום דורש מאיתנו מיומנויות לוגיסטיות של מפקד צבאי. הג'אגלינג בין החוגים – אמנות לבת ה־14, קראטה לבן ה־11 ומחול לבת ה־7 – ההסעות והפעילויות של כל ילד מצריכות תיאום מדויק, וגם יכולת אלתור כשהתוכניות משתבשות. וכפי שכל אבא יודע, תוכניות תמיד משתבשות. אלה הרגעים שבהם חוסן הורי אינו מותרות, אלא הכרח. זו היכולת לקבל עזרה, לבקש תמיכה, להבין שאני לא חייב לעשות הכל לבד. לדעת להיעזר ולדעת לעזור.
ואז מגיע הערב, והכל מתחמם. העייפות, האמיתית והעמוקה, פוגשת את כולנו. בשעה זו, ניסיון עצמאי של הקטנה בת השנתיים לאכול דייסה עלול להסתיים בפיזור אמנותי על הרצפה והקיר, והקורנפלקס הופך לשטיח צבעוני על הרצפה. ואז, כל החוקים והגבולות שהצלחתי לשמור עליהם במהלך היום מתחילים להיסדק.
אבל דווקא ברגעים אלה טמונה המהות האמיתית של החוסן. לנשום ולשחרר, להכיר בכך שהגעתי לקצה גבול היכולת ושהגיע הזמן להקדיש רגעים לעצמי ולזוגיות. חוסן הורי אינו רק היכולת להתמודד עם אתגרי האבהות לארבעה ילדים בגילים שונים כל כך, אלא גם החוכמה לדעת מתי לשים גבולות – לא רק לילדים, אלא גם לי. להודות שלפעמים קשה, להשאיר את הכלים בכיור, לדעת גם להקדיש זמן לעצמי וזמן לעצמנו, לאישתי ולי, לכבד את הצורך שלנו כזוג למעט שקט ומנוחה. פשוט לנשום.
השעה 16:30 היא לא רק התחלה של מרתון אחר הצהריים. היא גם תזכורת יומית לכך שהורות היא איזון עדין בין ההתמסרות לילדיי - לבין שמירה על העצמי שלי. וביכולת לנוע בין השניים – שם טמון החוסן האמיתי.
בשיתוף תנובה
פורסם לראשונה: 03:28, 03.03.25
