בשיתוף תנובה
חברים הזמינו אותנו לארוחת שישי חגיגית.
מאז שדרור נולדה, לפני שבעה חודשים, אנחנו לא יוצאים המון. מה לעשות, שנה ראשונה עם תינוקת. אנחנו עדיין מבררים את מקומנו ומנסים להסתגל למציאות החדשה והתובענית הזאת שנקראת הורות.
הפעם החלטנו שהגיע הזמן. החברים פיתו אותנו והשקיעו - הזמינו שף, כינסו את כל החבר'ה, וידאו עשר פעמים שכולם מגיעים, ובגדול הרימו הפקה, ככה שלא יכולנו לסרב, ותכל'ס גם לא רצינו. היה לנו שבוע קשוח, מלא בעבודה ובצרחות של הילדה כי מתחילות לבצבץ שיניים, אז חיכינו לארוחה הזאת כמו שילד מחכה לזמן מסך עם האייפד שלו.
שישי בערב. חיימקה ואני מגהצים, מתארגנים, מתלבשים, מתבשמים, ומרגישים אולי בפעם הראשונה מזה הרבה זמן כמו חיים ונעם ולא כמו אבא ואבוש. הבייביסיטר מעדכנת שהיא אוטוטו מגיעה. אני נשכב לצד הקטנה על משטח הפעילות ומתכנן להכניס אותה לאווירת שינה. היא תמיד נרדמת הכי טוב אחרי "תירס חם". אני פותח את הספר, נצמד אליה ומגלה שלא רק התירס חם. גם הילדה. מה חמה, רותחת.
אני מרים אותה כדי להצמיד את הלחי שלי למצח שלה, כמו שאמא שלי הייתה בודקת לי חום כשהייתי ילד. הילדה סמרטוטית. אני צועק לחיים שעדיין מתגנדר בחדר: "מאמי, נראה לי שהילדה חול...״.
בהההההה. הילדה מקיאה עליי. הלכה החולצה.
אני מחבק אותה כי היא נראית מבוהלת, ושוב. בהההה. היא מקיאה גם על משטח הפעילות. ועל השטיח בחדר שלה. ובגדול כמעט בכל מטר רבוע בבית. "מאמי, תסמס לבייביסיטר שתעשה פרסה, ולחברים שאנחנו לא מגיעים".
קאט.
אנחנו יושבים במרפסת. מבואסים. הקטנטונת כבר שקועה בתרדמה אחרי מקלחת, חיבוקים, פינוקים וכל מה שילד זקוק לו, בעיקר כשהוא חולה. חיימקה מסתכל לי בעיניים.
אני מסתכל בשלו. יה אללה, איך בנינו על הערב הזה. אז נכון, הזהירו אותנו שכשההורות מגיעה הספונטניות נגמרת, אבל שכחו להגיד שגם כשמתכננים מראש זה לא תמיד עובד.
כולה ארוחת ערב, אני יודע. אז למה כל כך התבאסנו? כי היה ברגע הזה גם משהו מעבר. מין הכרה צלולה, מפוכחת וסופית שאלה החיים החדשים שלנו. חיים בהם תוכניות משתבשות ללא הרף. חיים בהם הצרכים של יצור אחר חשובים יותר מהצרכים שלנו. חיים בהם סדר העדיפויות משתנה.
הילדה הזאת היא הדבר הכי מדהים ומשמעותי שקרה לנו. אבל תמיד כשהופכים להורים, חווים גם איזשהו אובדן. אובדן של החיים הקודמים. פרידה ממי שהיית. או לפחות מחלק ממי שהיית. וזה בסדר גמור ואפילו בריא לתת לזה מקום. להתגעגע לתקופות ההן. להגיד: "יווו, זוכר איך פעם היינו עולים בספונטניות על טיסה למדריד בוויקנד?"
בכלל, להפנים את זה שהשנה הראשונה היא קשה. באמת באמת קשה. אי אפשר להתכונן, לא משנה כמה ינסו להכין אותך או כמה תנסה להכין את עצמך. לא משנה כמה תקרא על זה. לא משנה כמה רילסים תראה באינסטוש. בסוף זאת הצפה קולוסאלית של המערכת. לפעמים אני מרגיש שדרסה אותי משאית. הלוך ודרוס. הלוך ודרוס. העומס הפיזי. העומס הרגשי. החרדות. חוסר הוודאות. האשמה. הקקי, אוי אלוהים, הקקי.
יש כל כך הרבה תועלת בלהשלים עם זה שזה לא יהיה קל. לא יהיה מושלם. שנעשה טעויות, ולא מעט. שנריב. שנתפוצץ. שנשלים. ונריב שוב. שנהיה עייפים. כל כך עייפים. כשאתה מגיע לשנה הזאת סלחן יותר לסיטואציה, סלחן יותר לבן הזוג, ובעיקר, סלחן יותר לעצמך – הכול נהיה פשוט יותר. אנחנו אלופים בלהיות קשים עצמנו, והצורך הזה להיות הורים מושלמים, גורלו להתפוצץ לנו בפרצוף בשנה הראשונה.
אז אתה מפתח חוסן הורי. לומד לפזר את האנרגיות. להבדיל בין עיקר לטפל. לבחור את המלחמות. גם ככה בחוץ משתוללת מלחמה שלא בחרנו. אז נלך לישון כשהמדיח לא מפונה. ונשאיר ערימת כביסה. והגרב של הילדה נפל כשטיילנו איתה בעגלה. ולא הספקנו לבקר את המשפחה בעפולה השבוע. אבל הילדה משגשגת. בריאה. שמחה. מטופלת. אוכלת, ברוך השם. האווירה בבית טובה. חמה. עוטפת. זה הכי הכי חשוב, לא ישכנעו אותי אחרת.
התפירה הזאת בין החיים הקודמים לחיי ההורות הנוכחיים עדיין גסה אצלנו. עם הרבה קצוות מפוצלים וחוטים סוררים. אז אנחנו משמרים לעצמנו טקסים קטנים שמחזיקים אותנו שפויים - בערב פותחים בקבוק יין, יושבים במרפסת ומקשקשים; בנסיעות תמיד עוצרים בבית קפה קבוע וקונים אותו דבר – שני הפוך על סויה, סודה וארבע עוגיות ביסוקטי מהצנצנת שאני מוכן להישבע שממשיכים לאפות שם רק בשבילנו; פעם בשבוע יורדים לעשות טיול שקיעה בים. טקסים פשוטים שאנחנו מחכים להם בתוך השגרה הכל כך לא שגרתית שלנו. אנחנו מקדשים ושומרים בקנאות על ההרגלים האלה, אחרת נשתגע.
אנחנו עדיין במרפסת.
פתאום שיחת וידיאו מהחברים בארוחה. הם כבר שיכורים. "מה שלום דרור???" הם צורחים למסך. הם עושים לנו סקירה של המנות שהשף הכין ואני בתגובה ישירה מראה להם בורקס דפי אורז עלוב שאלתרתי. הם נפרדים בנשיקות ומבטיחים: "נארגן בקרוב עוד ארוחה".
נצבט לנו קצת הלב.
אנחנו נכנסים לחדר של הקטנה. השמיכה שלה עולה ויורדת. הפנים שלה שלוות, כאילו שהיא לא מבינה על מה הייתה כל הדרמה. כפרה עליה. כמה אהבה, אי אפשר להסביר. פתאום, חלק קטן־קטן ממני שמח שנאלצנו להישאר איתה.
"בוא נלך לישון מאמי", אני אומר לחיימקה ומפהק.
"אבל תשע ועשרים!!! אני לא אירדם עכשיו".
"אני אספר לך תירס חם. תיק־תק אתה נרדם".
טיזר: לא משנה כמה ינסו להכין אותך או כמה תנסה להכין את עצמך, בסוף השנה הראשונה להורות היא הצפה קולוסאלית של המערכת. לפעמים אני מרגיש שדרסה אותי משאית. הלוך ודרוס. הלוך ודרוס. העומס הפיזי. העומס הרגשי. החרדות. חוסר הוודאות. האשמה. הקקי, אוי אלוהים, הקקי
בשיתוף תנובה