בשיתוף תנובה
לפעמים, כשאני מסתכלת על תמונות של משפחות אחרות, הן נראות לי מושלמות כאלה. הילדים מסודרים לפי גיל וגובה, כולם קצת דומים, מעין סט אחיד באריזה ייצוגית. פעם הייתי קצת מקנאה, אני מודה. כי המשפחה שלי לא נראית ככה. לא מסודרת יפה לפי הספר. לא ממש ייצוגית במובן המקובל.
הבן הגדול שלי, כיום בן 17, נולד בשבוע ה־30 להריון בניתוח חירום. הוא אובחן עם CP, שיתוק מוחין, ושנים אחר כך גם על הרצף. ההתפתחות שלו היא מאבק אחד ארוך ומתמשך עבורנו, ובעיקר עבורו. אחרי שנה וחצי נולד אחיו הקטן. זה מצחיק להגיד קטן, כי הוא כבר גבוה ממנו בשני ראשים לפחות ומתמודד מאז ומתמיד עם זה שהוא אח צעיר שהוא גם סוג של האח הגדול. וישנה גם הבת שלי, בת 8 וחצי, שהגיעה אלינו בגיל שנתיים לאחר שבילתה את השנים הראשונות בחייה בהזנחה קשה וסוחבת על עצמה לא מעט השלכות.
החיים מלמדים אותנו שכשמתמודדים עם קושי גדול יודעים להעריך הרבה יותר את הדברים הטובים, היפים. לומדים לחפש אותם. כל צעד שלהורים אחרים נראה טריוויאלי, אצלנו תמיד גרם ללב לזנק החוצה מהחזה. מילים ומשפטים מילד שבחודשים הראשונים לא היה ברור אם הוא מבין כשמדברים אליו, חיוך ראשון אחרי חצי שנה מילדה עצובה ומבוהלת שהפכה לילדה מלאת אנרגיה וכוח.
לא על הכל אנחנו יכולים לשלוט במסגרת היותינו הורים. אבל כן יש לנו את היכולת לבנות לעצמנו את הכלים ואת דרך ההתמודדות המיטיבה ביותר עבורנו כמשפחה. העבודה מתחילה קודם כל על עצמנו באופן אישי, וממשיכה עלינו ככוח ההורי, וכמובן על הזוגיות שלנו. אתם בטח חושבים, "מה היא מדברת על זוגיות עכשיו, למי יש זמן לזוגיות ועוד בתוך משפחה מיוחדת". אבל זה בדיוק המפתח שעוזר לצלוח גם את הדברים הקשים ביותר ולא להתפרק ולברוח. כשחולקים באופן הכי חשוף את הכאבים והפחדים, נבנית שותפות שגורמת לנו להאמין שביחד נוכל לנצח כל דבר.
אבל לפעמים קורה שכל מה שאנחנו מנסים, לא עובד. זה לא אומר שאנחנו לא טובים בעניין הזה של ההורות, זה רק אומר ששווה לשאול אנשים שקצת למדו על זה. לאורך השנים פרגנו לעצמנו בכל הזדמנות לחפש עזרה מבחוץ. התייעצנו עם המון אנשים לאורך הדרך - פסיכולוגים, מטפלים במוזיקה, פיזיותרפיסטים, מדריכי רכיבה, קבוצות תמיכה. מה שלא תעלו בדעתכם – אנחנו כבר ניסינו.
את חלקם פגשנו כמה פעמים והחלטנו שזה לא זה. לחלקם אנחנו חייבים המון עד היום. לכן שווה תמיד לא לוותר עד שמשהו מתיישב בול. כמו בכל דבר בהורות, שווה להאמין לאינסטינקטים שלכם.
כל זה אולי נשמע נורא כבד, נראה קשה מהצד. הרבה פעמים אפילו אומרים לנו "כל הכבוד". אבל האמת, זה לא. כלומר, זה מאתגר, והיו משברים ונפילות ובכי, ולרגעים אפילו ייאוש, אבל החיים היומיומיים שלנו מרגישים רגילים, עד כמה שיש דבר כזה. בטח לא כאלה שמגיע עליהם כבוד כלשהו.
בשורה התחתונה, מאחורי כל הרקע, העבר, האבחונים, השונות והמיוחדות, יש לנו שלושה ילדים נהדרים, מקסימים ואהובים. יש לנו משפחה תומכת עם הרבה רגעים טובים ושמחים. וככה אני אוהבת את המשפחה שלי, מושלמת בדיוק כמו שהיא.
בשיתוף תנובה