הפרויקט בשיתוף תנובה
מכתב לאמא צעירה
כשבתי הצעירה הייתה בת 15, היא הקימה להקת רוק שבה הייתה הנערה היחידה, לצד ארבעה חובבי מוזיקה עמוסי טסטוסטרון. כמו כל הורים גאים, כדי לאפשר לבסיסטית לפרוח בתוך התחביב שלה, השקענו רבות במימון שיעורי נגינה וחדרי חזרות, הקלטות ונסיעות להופעות, רכישת מגבר וגיטרה, וכל אלה הצטברו לסכומים נאים בכל חודש.
“התחביב שלך מאוד כייפי, אבל גם מאוד יקר”, אמרתי יום אחד לבתי, “את תצטרכי להתחתן עם בעל מאוד עשיר כדי להמשיך בו”.
אופס. איזו פליטת פה אומללה ומטומטמת. בתגובה, הילדה זיכתה אותי במבט ארוך ומזלזל, ואז ירתה: “אמא, מה קורה לך? אני אהיה הבעל העשיר”.
כאן הבנתי שכשלתי מאוד בלשוני, אבל הצלחתי בחינוך שלי. כי לא המילים המקטינות שאמרתי בשיחה בינינו עיצבו את תודעתה של בתי, אלא המעשים שעשיתי. האופן שבו נהגתי בחיי שלי, העובדה שאני אישה ואמא עם חדר משלה וכסף משלה שמנווטת את חייה כראות עיניה – שומר עליי, ומאפשר לי לשמור גם עליה.
נשמתי בהקלה ושמחתי שהצלחתי, אף אם בלי משים, להעביר את כל אלה אליה.
כי זה לא מה שאנחנו אומרים. זה מה שאנחנו מראים ועושים ומשקפים והופכים לדרך חיים בלתי מדוברת, אבל ברורה, שהילדים שלנו בסופו של דבר לא רק הולכים לאורכה, אלא הופכים להיות הדרך עצמה. כי חוסן הורי הוא לכאורה הפעולות שאנחנו עושות ועושים כהורים כדי לשמור על עצמנו, להיות חזקים וחזקות מול טלטלות וסערות שבדרך. אנחנו מגינים עלינו כדי שנוכל להגן עליהם והם בתורם יגנו על הילדים שלהם. ולכן אני יודעת שלא רק בתי, אלא גם הילדות שייוולדו לה, הנכדות שלי, יהיו נשים עצמאיות וחזקות שידעו לכלכל את עצמן, לחבר ולנגן את מוזיקת חייהן כרצונן.
היום, באמצע החיים, זה בעיניי אחד הדברים הכי חשובים בהורות: לא להורות, להראות.
אבל איך עושים את זה נכון? איך מצליחים להראות, ושהילדים יחליטו בעצמם אם הם מאמצים או לא. איך מבינים שלמרות כל הרצון, אנחנו לא יכולים להחליט עליהם, כמו שנוהגים לומר ילדי הגן. אנחנו רק יכולים להציע אפשרויות – רצוי שיהיו כמה שיותר טובות – ולהניח להם לבחור.
כאשר אנחנו מבינים שחינוך הוא אימון – אימון של שרירי רצון, התנהגות, תגובה, החלטה, בחירה בין טוב ורע, שרירי אבחנה והבחנה ושרירי ניווט בצמתים החשובים של החיים – אנחנו נרגעים ומשחררים. מבינים שהדבר הכי חשוב שנוכל לעשות למענם וגם למעננו זה לא להפריע להם להיות הם.
כשבני הבכור נולד, באנו לבקר אצל גיסתי האהובה, שולי קליינמן, בתה וממשיכת דרכה של אמה, שושנה אדלר ז”ל, חמותי, המחנכת האגדית של הגיל הרך בעמק הירדן. כשהיא מחזיקה את התינוק בזרועותיה, אמרה לי שולי: “הדבר הכי חשוב בגידול ילדים זה לא להפריע”.
לא להפריע? איך עושים את זה? עם השנים מצאתי את התשובות. הבנתי שהחוכמה היא לא להחליט עבורם, אלא לתת להם לבחור. לא לבחור עבורם, אלא לתת להם להתלבט. לא להתלבט במקומם, אלא לתת להם נקודות מבט. לא להתבונן במקומם, אלא להראות להם עד היכן נפרש האופק. ולסמוך עליהם שבזכות הכלים שקיבלו, יבחרו נכון.
כיום, כשילדיי כבר גדולים ומנהלים את חייהם בעצמם, ההכרה שסייעתי להם להצמיח שרירי בחירה והבנה ורצון ואמונה בעצמם, היא שמעניקה לי את החוסן ההורי.
הפרויקט בשיתוף תנובה
פורסם לראשונה: 09:16, 04.03.25
