בשיתוף תנובה
היום, כשהתעוררתי לקול הצעקות של הילדות שרבו על החולצה ששתיהן רצו ללבוש, אחרי לילה כמעט לבן בגלל דד־ליין קשוח בעבודה, ופתחתי את המקרר וגיליתי שאין חלב לקפה, והכלבות עמדו ליד הדלת והמתינו בחוסר סבלנות לצאת לטיול, ותוך כדי הגדולה כבר התקשרה כדי להגיד שהיא לא מרגישה טוב - חשבתי לעצמי – הנה, עוד יום שבו אני אמורה להפגין “חוסן הורי”.
חוסן הורי. המושג הזה שכולם מדברים עליו, כאילו יש לנו מאגר קסום של כוחות שמתחדש בכל לילה ומתמלא בכל בוקר. ומה זה בכלל חוסן הורי? איך הוא נראה ואיך הוא מרגיש ואיפה משיגים אותו?
אחרי הקפה חשבתי על זה, ונזכרתי באסיפת הורים שבה ישבתי ליד הילדה שלי, המורה שלה גערה בה והייתה שיחה קשה. אני התמתחתי, הקשבתי, הפנמתי, ובסוף חיבקתי חזק חזק את הילדה שלי, והמורה אמרה - “אוקיי, לאמא שלך יש חוסן”. או בערב הנוראי ההוא שבו נפגשנו כמה אימהות כדי לדבר על ריבים שהיו בין הילדות, בתקופה מורכבת שם בחבורה הזאת עבור הבת שלי, וישבתי והקשבתי וכאבתי, ואמא אחרת שישבה לידי לחשה לי, ״הכל בסדר, תזכרי, את יכולה להתמודד עם זה״.
אז מה זה באמת חוסן? נולדים עם זה? מפתחים את זה? לומדים מהילדים? מהחיים? האם כשהקטנה מתעקשת לספר לי את אותו סיפור בפעם השלישית, ואני מצליחה להקשיב כאילו זו הפעם הראשונה – זה חוסן? האם כשבתי המתבגרת טורקת את הדלת, ואני מצליחה לנשום עמוק ולהכיל ולהבין – זה חוסן? כשאני מודה בפניהן שיש לי יום קצת קשה, כי דד־ליין והודעות ועייפות, וגם אמא לפעמים כועסת או מבולבלת – אולי גם זה חוסן?
אולי באמת חוסן הורי אינו רק סבלנות או אנרגיה מתחדשת, אלא היכולת העמוקה להתמודד עם אתגרי ההורות בשילוב של גמישות, עמידות ויציבות. אולי זו תכונה שמתפתחת לאורך זמן, מעוצבת דרך התמודדויות יומיומיות – מקושי בלימודים, מסיבה שלא הוזמנו אליה, או פשוט חלום רע בלילה.
ואולי יש עוד חלק משמעותי בחוסן ההורי והוא היכולת לקבל עזרה מהילדים שלנו, לאפשר להם להעניק לנו בחזרה. זה מרקם עדין של נתינה וקבלה, של הובלה והיענות, שמסייע לנו להתמודד עם האתגרים שמגיעים לפתחנו מדי יום כהורים, ולצמוח מהם יחד עם ילדינו.
זה קטע, כי כשהן חזרו מבית הספר, הן יצאו מיד עם הכלבות, ועוד יחד – במפגן אחדות מרגש. הגדולה טיגנה את השניצלים, והקטנה שמה בתיק את האישור לטיול ואפילו ספר שצריך להחזיר לספרייה, ואמרה לי – “אמא, אם את רוצה לכי לנוח ואני אכניס למדיח”.
לנוח לא יכולתי, אבל לחבק אותה חזק, חיבקתי. לא תמיד ידעתי לקבל. לימדו אותנו שההורה הוא זה שנותן, תמיד. אבל גיליתי שיש גם יופי מיוחד בלאפשר לילדות שלי להעניק לי. זה לא רק מקל עליי, אלא מלמד אותן אמפתיה, אחריות ואת היכולת לזהות צרכים של אחרים.
החוסן ההורי שלי מורכב מכל הרגעים הקטנים האלה – של נתינה, של קבלה, של חמלה עצמית. הוא לא שריר שמתחזק או מאגר שמתמלא, אלא יותר כמו ריקוד – לפעמים אני מובילה, לפעמים הילדות, לפעמים המוזיקה עצמה. והיופי האמיתי הוא שבכל יום אנחנו רוקדים קצת אחרת, לומדים צעדים חדשים, נופלים ומתרוממים, וממשיכים לרקוד. יחד.
בשיתוף תנובה
פורסם לראשונה: 04:41, 06.03.25
