זה דבר אחד לעלות ליתרון במערכה הראשונה מול נובאק ג'וקוביץ' בגמר הרולאן גארוס ואז להתפייד בשלוש מערכות קלילות מול הלחץ המנטלי המופרע שמפעיל הסרבי על יריבו. זה אפילו די נורמלי אם זה קורה לאלכסנדר זברב, הטניסאי הגרמני המדורג שלישי בעולם.
זברב הוא טניסאי מושלם. יש לו את כל ארסנל החבטות, והוא מסוגל להתחרות על כל סוג של משטח. אם טניס היה מוכרע רק על הפן המקצועי שבו, לזברב היו היום לפחות שתיים או שלוש זכיות בגראנד סלאם. אבל טניס, אפילו יותר מכל ספורט אחר בגלל הבדידות של משתתפיו, הוא מאבק שמתנהל בראש.
היכולת להרגיע את עצמך כשאתה משחק ממש טוב, ולשקם ולעודד את עצמך כשאתה בפיגור - היא קריטית. טניס, מהבחינה הזו, הוא ספורט אכזרי. אתה יכול לעמוד שם, הכל מתפרק סביבך, אלפי זוגות עיניים מתבוננות בך, רואות איך הזהות והאישיות הספורטיבית שלך נמסות, דוחקות בך להתאושש, מאוכזבות, ואתה חייב להמשיך. זה ההבדל בין טניסאים ממש טובים לאגדות.
הבעיה של זברב היא שכשהוא עולה לשחק נגד ג'וקוביץ' ברבע גמר של גרנד סלאם, הוא מתחיל את המשחק בפיגור של שתי מערכות: מערכה אחת הוא כבר הפסיד לג'וקוביץ' השם והמותג, שחקן שעורך לך חקירת שב"כ פסיכולוגית במרתף אפל במהלך המשחק. ואת המערכה השנייה הוא מפסיד מפאת המעמד. זברב לא עומד בלחץ. הוא מתפרק. יש לו סרייה נדירה של התרסקויות ברגעים מכריעים, למרות מומנטום או פתיחה נהדרת. הוא הפסיד בשלושה גמרי גרנד סלאם.
יותר מכך, צריך לזכור שזברב, כמו כל דור השחקנים בשנתונים שלו, חיכה בסבלנות עד ששלושת הגדולים יסיימו את השליטה המוחלטת שלהם בעולם הטניס, כדי להתחיל לאסוף תארים משמעותיים בעצמם, אבל עוד לפני שהעידן שלו התחיל לנצח בעצמו, כבר עולם הטניס היה עסוק בדבר הבא, בדור העתיד, בסינר נגד אלקרס. זברב הוא מיליונר, מפורסם, נערץ ובעל תהילה, אבל הוא היה צריך הכרה מקצועית שהוא שייך לעילית, ויותר מדי פעמים התקבל הרושם שזברב לא שייך לשם. שהתור שלו פסח עליו.
אבל זה עדיין דבר לגמרי אחר להגיע לטורניר ווימבלדון כמדורג השלישי בעולם - הדירוג מרמה: בינו לבין המדורג ראשון סינר, המדורג שני אלקרס, וג'וקוביץ' שמדורג שישי, מפריד אוקינוס של גרנד סלאמים - ולהתמוטט כבר בסיבוב הראשון. האליפות הלונדונית תמיד הייתה עקב האכילס של זברב, הוא הגיע לגמרים בכל אחד משלושת הסלאמים האחרים, אבל מעולם לא עבר את הסיבוב הרביעי באנגליה. אחרי ההפסד האחרון, זברב כבר דיבר בגלוי על הבעיות המנטליות מהן הוא סובל. הוא לא היה יכול להסתיר את זה. אולי כבר לא רצה. יותר מכך, בכנות די מדהימה, זברב דיבר על כך שהבעיות המנטליות שלו בכלל נמצאות מחוץ לעולם הטניס. הוא דיבר על כך שהוא לבד. שאין לו עם מי לדבר על המועקות שלו.
בין בדידות וריקנות
הסימנים לעקב אכילס המנטלי של זברב היו קיימים גם מחוץ לעולם הטניס. המזג שלו חם. הוא נוטה להתפוצץ. שתי נשים שהיו איתו במערכת יחסים האשימו אותו באלימות פיזית ובהתעללות נפשית. שתי העדויות נגדו היו דומות. אחת הושמטה בגלל חוסר ראיות, השנייה הסתיימה בפשרה מחוץ לבית המשפט.
זברב הצביע והדגיש השבוע אחרי ההפסד את התהום הפעורה בין העולם האמיתי לוירטואלי. הטניסאי בן ה-28 עם כמעט 2.5 מיליון עוקבים באינסטגרם, הכריז כי ייקח ארבעה שבועות לנוח מטניס. "באופן כללי, אני מרגיש די בודד בחיים שלי וזו לא הרגשה נעימה", הודה זברב, "אני מתקשה מבחינה מנטלית ואני מנסה למצוא דרכים כדי לצאת מהבור הזה כבר מאליפות אוסטרליה. זה לא רק על מגרש הטניס אלא בחיים בכלל. מעולם לא הרגשתי ככה. אני מרגיש לבד ובודד. ממש קשה לי למצוא הנאה כשאני לא משחק טניס". פסיכולוגים שהתראיינו השבוע במרץ אחרי ההצהרות של זברב הצביעו על סימנים ברורים לדיכאון. זברב רמז כי הגיע הזמן להתחיל בתרפיה בפעם הראשונה בחייו. "אני מרגיש ריקנות", הוא אמר.
במסיבת העיתונאים אחרי ההפסד הוא דיבר על אדישות, על היעדר מוטיבציה. "אני מכה סרב שני, ואני אומר לעצמי שאני אכה אותו באותה עוצמה כמו הסרב הראשון", אמר זברב בכנות חושפנית, "אם זה ייכנס, זה נהדר, ואם זו תהיה טעות כפולה, אז זה גם בסדר. מעולם לא חשתי כך".
צריך גם לשים לב לסימן הדרך שמציב זברב לתחילת ההתמוטטות הנפשית שלו, אליפות אוסטרליה, הגראנד סלאם הראשון של השנה. זברב התחיל את השנה נחוש, הוא התחיל במסע צלב להוכיח שהוא שייך. הוא הגיע לגמר באוסטרליה כשהוא מפסיד רק שתי מערכות (ג'וקוביץ' פרש בחצי הגמר נגדו לאחר שהפסיד את המערכה הראשונה), אבל אז הוא מגיע לגמר וסינר ריסק אותו בשלוש מערכות. אחר כך הגיע ההפסד נגד ג'וקוביץ' ברבע הגמר בפריז. זברב קיבל סנוקרת מהמציאות: אתה טוב ממאות אלפי טניסאים אחרים בעולם, אבל יש שלוש משוכות שאותן אתה לא תעבור. שכח מזה. אין לך כרטיס כניסה למועדון הזה.
התהליך היה נהיר לכל מי שהיה רגיש מספיק לשמוע את זברב וההכרה שלו כי החלום לנצח גרנד סלאם כבר לא הולך לקרות. בהתחלה הוא דיבר על כך שהוא לא טוב מספיק בטניס. אחר כך דיבר על כך שהוא מנסה כבר חודשים להבין מדוע הוא לא מסוגל לשחק טניס איכותי. אחר כך הוא דיבר על כך שהוא היה צריך לקחת מנוחה לגוף ולנפש שלו. אנדי רודיק תייג אותו כ"טניסאי הכי טוב בעולם בלי תואר גרנד סלאם". אחרי ההפסד בסיבוב הראשון בווימבלדון, זברב כבר לא יכל לשאת את זה יותר. נקעה נפשו.
הסביבה המשפחתית
מישהו היה צריך לשלוח יד ולעזור לו. הוא זעק לעזרה. זברב כבר התבטא כי לאביו (שנקרא גם כן אלכסנדר) "לא אכפת בכלל" איך הוא מרגיש. ב-31 במאי השנה, ברולאן גארוס, הוא ניצח את פלאביו קובולי בשלוש מערכות קלילות בסיבוב השלישי, ונשאל לאחר המשחק מי מהפמליה שלו, שכוללת את אביו ואחיו מישה, עוזרים לו להתכונן למשחק, לפתח תוכנית משחק, לנתח משחקים. "אף אחד לא מדבר אתי. אני עושה את כל ההחלטות לבדי", ענה זברב, "אח שלי עסוק עם הילדים שלו. אחרי עשרים שנה, לאבא שלי נמאס ממני והוא הולך הביתה ישר אחרי המשחק. אני פשוט עומד לבד מול המראה ומדבר עם עצמי".
זברב לא אמר את הדברים הללו במסיבת העיתונאים. הוא אמר אותם בראיון שנערך איתו על המגרש, מיד לאחר הניצחון, מול כל הצופים. לא היתה שם שום הנאה מהניצחון, רק בדידות נוראית. ופתאום, בקונטקסט של הדברים הללו, הפסד בסיבוב הראשון בווימבלדון נראה כמו הדבר הכי שולי בעולם.
אביו של זברב אימן אותן מאז שהיה ילד. מאז אימנו אותו מספר מאמנים, כולל שמות כמו איוון לנדל, דויד פרר, סרז'י ברוגרה. כולם באו והלכו. אבא של זברב נשאר. "סשה צריך קולות חדשים וסביבה חדשה", הציע בוריס בקר לפני כמה חודשים, "שום קבוצת כדורגל לא משאירה את אותו מאמן בתפקיד עשר שנים אם הוא לא עומד במטרות שהקבוצה הציבה לעצמה".
זברב תמיד נתן הצהרות מפתיעות אחרי הפסדים, אבל הוא תמיד חזר בו, ותמיד הוא הדגיש כמה חשובה לו הסביבה המשפחתית. הפעם זה נראה שונה. גם טניסאים אחרים, ביניהם ג'וקוביץ' וסבאלנקה (שהודתה כי הייתה בטיפול פסיכולוגי במשך חמש שנים) הציעו את תמיכתם ועזרתם, אמרו לו שהם מבינים אותו ושהם עברו תהליך דומה, והמליצו לו ללכת לטיפול או לשכור מאמן מנטלי. זברב אמר שהוא הולך לנצל את ארבעת שבועות המנוחה כדי למצוא את עצמו "ולהבין מי האנשים שמביאים שמחה לחיי, ממה אני נהנה ומה נותן לי מוטיבציה. זו המטרה מספר אחת שלי בגיל 28, כי כרגע אין לי שום תשובה לכל השאלות הללו".
אולי בוריס בקר צודק. אולי זברב צריך לצאת מאיזור האי נוחות שלו. לחיות בסביבה של אנשים שישאלו אותו את השאלות הנכונות כדי שימצא את התשובות שהוא מחפש. אולי החיפוש הזה צריך להיעשות מחוץ לעולם הטניס.
לגרש את השדים
זברב, כאמור, לא לבד. יש עשרות מקרים בכל שנה של טניסאים שמתמוטטים מהלחץ, מלוח המשחקים, מסגנון החיים, מחוסר ההגשמה העצמית. רק שזברב הוא שלישי בעולם והוא בחר לעשות את זה על הבמה הכי גדולה של הטניס העולמי.
אמיל רוסוברי הפיני, שלפני שנתיים היה מדורג 37 בעולם, תיאר השנה באופן חושפני איך לא היה מסוגל בשנה שעברה לגעת ברקטת טניס במשך ארבעה וחצי חודשים בגלל בעיות נפשיות. הוא תיאר התקפי חרדה במהלך משחקים ומחוץ למגרש. ג'ו-וילפריד צונגה הודה כי לפעמים היה מתמלא בעצב גם אחרי ניצחונות גדולים. נאומי אוסקה פרשה מאליפות צרפת בגלל דכאון.
להיות טניסאי זה להיות רוסוברי. להיות לבד באור הזרקורים. חשוף, פגיע. אין היכן להתחבא, שום חבר לקבוצה להישען עליו. אתה המנכ"ל והעובד הכמעט יחיד במפעל שהוא אתה. אתה אחראי להכל. מדובר בסגנון חיים מתיש, מרוקן. אנדרה אגאסי כתב על זה נפלא באוטוביוגרפיה שלו.
"אין לי יותר חשק לקום יותר לעבודה שלי", אמר זברב אחרי ההפסד השבוע, "בספורט שלי אתה חייב לחיות מאמוציות, להראות ליריב שלך רגש, שאכפת לך, אבל האמת היא שעמוק בפנים, אין לי כלום. אני מרוקן. אין לי שום תשוקה לכפות את הרגשות הללו על עצמי. הילדה שלי היא הדבר היחיד שעושה אותי מאושר. אבל זה לא מצב נורמלי. היא רק בת ארבע וזה בעצם התפקיד שלי לתת לה אנרגיה ולעשות אותה מאושרת בחיים".
למזלו של זברב הוא חי בתקופה אחרת, תקופה שבה גם גברי אלפא מהטופ של הספורט יכולים לדבר על הרגשות שלהם בלי שיסבלו מסטריאוטיפים. זברב פסע לרגע מחוץ לאורות הבוהקים של הזרקורים, והפנה את הזרקור לתוך עצמו. הוא חייב לגרש את השדים, להשתיק את הקולות. מהבחינה הזו, ההפסד של זברב בסיבוב הראשון בווימבלדון יכול להיות הניצחון הכי גדול בקריירה שלו.
פורסם לראשונה: 10:26, 05.07.25
