אריאל לוי, אחד הצעירים המבטיחים מישראל בעולם הספורט המוטורי, רגיל להיות במרכז העניינים. ככה זה כשכבר בגיל שלושה חודשים (כן, אמיתי לגמרי) אתה מופיע בכותרת הראשית של עיתוני הבוקר.
לוי בן ה-24 היה אז תינוק, בזמן שהמכונית של אימו סיגל נגנבה במרכז תל אביב כשהוא בתוכה. חמש שעות מורטות עצבים עברו על הוריו - ולמעשה על מדינה שלה שעקבה אחרי הדרמה שלקוחה כמעט מסרטי מתח - עד שהעולל הקטן נמצא בתוך הגולף הקטנה שננטשה במחסום קלנדיה. "כשהשוטר אמר לי שמצאו את אריאל הרגשתי שאני עף בלי כנפיים", נזכר אז אביו ראובן.
6 צפייה בגלריה
"כשהייתי קטן הייתי מהילדים האלה שיודעים את השמות של כל דגם ומנוע". אריאל לוי
(צילום: Porsche motorsport mediathek)
היום המתחים והלחצים של ההורים הגאים מופיעים כשהם רואים את אריאל בתוך מכונית, אך באופן שונה לגמרי. כשבנם האהוב נוסע במהירויות עצומות על הכביש כנהג מרוצים מקצועני בקבוצת GP ELITE שמתחרה בכל רחבי אירופה. כן, 24 שנים אחרי, הילד שישן בנחת בזמן מרדף משטרתי - דוהר בעצמו במהירות 250 קמ"ש במסלולי מרוצים, עם דגל ישראל מתנוסס מאחוריו ועשרות אלפי צופים ביציעים המריעים לשמו. איך שגלגל מסתובב לו, תרתי משמע.
הרומן שהתחיל עוד מהרחם
לוי הוא, כאמור, אחד הקולות הצעירים והמסקרנים ביותר שצמחו בספורט המוטורי הישראלי. התחום, שעדיין נחשב ל"ינוקא" בארץ, כבר מזמן הפך לאימפריה בינלאומית - ולוי כבר הספיק לקטוף תארים וניצחונות בשלל מדינות באירופה מתעקש להוכיח שגם ישראל יכולה לגדל נהגי על.
"כשהייתי קטן הייתי מהילדים האלה שיודעים את השמות של כל דגם ומנוע. הילדות שלי הסתכמה בלשחק משחקי מחשב של מכוניות. בגיל 14 הלכתי עם חבר לקארטינג בקניון בפתח תקווה, והאנשים שם אמרו לי 'אתה ממש מהיר, אולי תעשה עם זה משהו'. שאלתי מה זאת אומרת - לא ידעתי שהספורט הזה קיים. אפילו לא עלתה לי בראש האופציה".
בגיל 15 בלבד הוא נכנס לעולמות הקארטינג, באיחור ניכר לעומת שאר הנהגים. "בשביל להגיע לליגות הכי בכירות, אתה צריך להיות בגיל 14 כבר אלוף פורמולה 4 של מדינה כמו איטליה או גרמניה. ואני רק התחלתי קארטינג בגיל 15. זה ספורט שמחפש כישרונות צעירים. אפילו בארץ אפשר להוציא רישיון מרוצים כבר מגיל 8", הוא מסביר.
"יש את הדגל של המדינה תלוי על הדלת שלי. זה חוק. כשניצחתי בגרמניה, עמדתי על הפודיום מול מאה אלף איש, עם ההמנון ודגל ישראל. זה כבוד עצום לייצג את המדינה"
השירות הצבאי, שנעשה בחיל האוויר, עצר את התנופה. "הייתי ספורטאי פעיל, אבל הייתה תקופת הקורונה, עשיתי קצת מרוצים בארץ אבל בחו"ל לא עשיתי שום דבר". שנתיים של עצירה כמעט מוחלטת. ואז - הגיע הרגע ששינה הכול: "קבוצה גרמנית התאמנה ביוון, המאמן שלי ידע שאני אוהב פורשה, והם השכירו רכבים כדי להחזיר עלויות. באתי סתם, להגשים חלום. בפעם הראשונה שלי על המסלול עשיתי כמעט את זמני ההקפה של אחד הנהגים הכי חזקים. הבעלים אמר לי: 'לא להאמין מה שקורה פה. אתה חייב לבוא לנהוג אצלי'. באתי בגישה של 'הקריירה שלי מתה', אבל פתאום הכול התהפך".
הרומן של לוי עם מכוניות התחיל עוד הרבה קודם. למעשה, ייתכן שהוטמע בו עוד מהרחם. "כשאמא שלי הייתה בהיריון בחודש שלישי, היא עלתה למונית וישבה באמצע. רכב שעבר באדום נכנס בהם, היא עפה מהשמשה ונכנסה ברמזור – כשאני בבטן. יש לה טראומה ממכוניות. ודווקא אני, הדבר שאני הכי אוהב בצורה אובססיבית זה מכוניות – ונהייתי נהג מרוצים".
גם סיפור החטיפה שלו ליווה אותו לאורך חייו – ובאופן לא צפוי, אולי גם עיצב אותו. "בכיתה ד' ילד מהכיתה התחיל לצחוק עליי שאני חטוף. הגעתי הביתה ושאלתי את אימא שלי מה זה. ואז היא סיפרה לי. הייתי בשוק. זה היה נשמע כמו סצנה מסרט. הכי הזוי – זה שנרדמתי והתעוררתי רק אחרי ארבע שעות. כנראה שנהניתי מזה שהוא נסע מהר. כשהתחלתי לבכות הוא התקשר לעיתון 'מעריב' ואמר להם 'אני גנב מכוניות, לא ילדים. אני משאיר את האוטו בגבול'. עד שהגיעו הוא הספיק להחליף לי חיתול ולתת בקבוק".
האם יש קשר בין כל זה לקריירת המרוצים? לוי בטוח שכן. "נולדתי לזה. משהו בי תמיד חווה כוחות G ונסיעה מהירה. זה שם מאז ומתמיד".
הכי יקר בפער: כמה עולה לנשנש בפורמולה 1?
(באדיבות ONE)
ולא, הוא לא מפחד. "רכבי מרוץ מודרניים ומסלולים היום הרבה יותר בטוחים. זה תחום לאנשים קצת משוגעים. כשאני נוסע במרוץ במונקו 250 קמ"ש ברחוב כמו אבן גבירול – זה לא משהו שמישהו שפוי עושה. אבל כשאני נוהג – אני לא מפחד אפילו טיפה. להפך – אני מרגיש שזה המקום שלי".
"לפעמים פחדתי להגיד שאני מישראל"
לוי הספיק לצבור רזומה מרשים: בין 2016 ל-2019 זכה ארבע פעמים באליפות ישראל בקארטינג, היה סגן אלוף צרפת, סיים שלישי באליפות העולם בקארטינג, זכה באליפות פורשה של המזרח התיכון (2022–2023), באליפות דרום אירופה (2024), סיים שישי באליפות גרמניה ו-13 באליפות העולם Porsche Supercup. בשבוע שעבר סיים שני במרוץ באימולה - כחלק מסבב השייך לפורמולה 1 - ובהמשך השתתף גם במרוץ היוקרתי במונאקו.
"יש את הדגל של המדינה תלוי על הדלת שלי. זה חוק. כשניצחתי בגרמניה, עמדתי על הפודיום מול מאה אלף איש, עם ההמנון ודגל ישראל. זה כבוד עצום לייצג את המדינה".
באנטישמיות הוא לא נתקל: "לא חוויתי משהו כזה. רוב האנשים מתעסקים בתחרות. לפעמים פחדתי להגיד שאני מישראל, ובסוף הם אמרו 'אנחנו בצד שלכם'. אפילו חיבקו אותי".
אבל לא הכול ורוד. ספורט מוטורי הוא ענף יקר מאוד – ומעטים מרוויחים ממנו בשלבים מוקדמים. "הרכב הוא פרסומת נוסעת. אפשר להביא ספונסרים, לעשות ימי חוויה, ללמד נהיגה. כשסיימתי שני באחת התחרויות קיבלתי בערך 30 אלף שקל – זה לא הרבה, אבל זה עוזר".
הפערים הכלכליים בין נהג ישראלי לאירופי עצומים. "אני לא בא ממדינה שיש בה את הספורט הזה. לחברות באירופה אין עניין לקשור את עצמן לישראלי. יש נהגים פחות טובים ממני עם יותר ספונסרים. זה מתסכל. אתה רואה מישהו שאתה מהיר ממנו משמעותית – והוא נוסע ברכב משודרג ומקבל שכר".
אז מה החלום הגדול?
"להתפרנס מזה. להיות נהג של פורשה ולהתחרות ב-WEC – אליפות העולם למכוניות. להמשיך לייצג את ישראל בגאווה".
הוא גם לא שוכח מאיפה התחיל. לדבריו, "התחום הזה עוד צעיר מאוד בארץ. רק ב-2018 נבנה מסלול מוסדר ראשון. רוב האנשים אפילו לא יודעים שזה ספורט. המטרה שלי היא לא רק להצליח אישית – אלא למשוך עוד ילדים ישראלים פנימה. להראות שזה אפשרי".
לוי מקבל מהתאחדות באופן שוטף תמיכה אדמיניסטרטיבית בכל הנוגע להשתתפותו בתחרויות עולמית. כמו כן, הוא גדל תחת התאחדות עוד מגיל צעיר וקטף לא מעט פרסים, בניהם, כאמור, תואר אלוף ישראל.
מהתאחדות לנהיגה ספורטיבית נמסר: "ההתאחדות מאמינה ביכולותיו ובכישוריו של אריאל ומאחלת לו הצלחה רבה בדרכו המקצועית ובהשתתפותו הקרובה באליפות פורשה באירופה".
עבור אריאל לוי, המסלול רק התחיל. מירוץ בברצלונה, אחר כך הולנד, ואז גרמניה. שבוע רודף שבוע, מדינה רודפת מדינה, שבע שעות באוטו לפעמים - אבל הוא לא מתלונן. להפך - הוא חי את החלום. עם מבט לקו הזינוק הבא, ידיים על ההגה ודגל ישראל על הדלת - הילד שנחטף עם הרכב, חזר להוביל אותו.
