מהדקה ה-55, אז השווה מוחמד אבו פאני ל-1:1 ועד שספגה הנבחרת את השער השני, יכולה היתה נורבגיה להבקיע רביעייה. הצלה משולשת של דניאל פרץ בהתקפה אחת המחישה את גודל האיום, אבל גם את פוטנציאל הנס. אם פרץ רק יצליח לשמור על יכולת כזאת, ולמנוע עוד 22 שערים פוטנציאליים עד לסיום המשחק מרגלי כוכבי מנצ'סטר סיטי, אתלטיקו מדריד וארסנל, אולי נסיים בתיקו. אולי אפילו נכבוש את השני וננצח. בקרן העוקבת הגיע השער, ובמחיר האכזבה הספורטיבית הרווחנו לפחות את קץ האשליה והחסד, הגם שהוא כואב, שנמצא בהתפכחות. נסים קורים יום כן, יום לא. היום לא.
הנס של פרץ בדקה ה-58 היה חלק מנס גדול יותר ובמסגרתו נבחרת ישראל מצאה עצמה בשוויון אחרי קרוב לשעה, וזאת למרות שהיריבה גדולה עליה בכמה מספרים ומידות. בכישרון, בפיזיות, במה שתרצו ובעיקר במה שלא תרצו. אפשר וראוי להתווכח על ההחלטה לפתוח עם ליאל עבדה, ליהוק מפוקפק שלא הוכיח את עצמו גם במשחקי ליגת האומות ונכשל גם הפעם, או על שינוי המערך שלא הוכיח את עצמו ועם הנסיגה ממנו הגיע גם השיפור במחצית השנייה, אבל אלו זוטות.
נבחרת ישראל יכולה רק לבחור את האופן שבו תפסיד לנורבגיה. אם היא מעדיפה להפסיד כשהיא פותחת עם שלושה בלמים ומחליפה לשניים בהפסקה או שהיא מעוניינת להפסיד עם שני בלמים מהתחלה – זו החירות השמורה למאמן. לכל אחד יש את הטעם שלו. ההפסד אמש לנורבגיה היה לטעמו של רן בן שמעון. בעוד קמפיין או שניים זה יהיה לטעמו של ברק בכר.
הקלות שבה נכבשו השערים השלישי והרביעי מוגדרת במשך יותר מדי שנים כ"נאיביות", משל מדובר בתוצאה של ליקוי מאורות רגעי שמקורו בראש ולא ברגליים, מעין חוסר שימת לב זמנית שתוקף את הנבחרת שוב ושוב. אם רק ניישר את הראש, מתבקש לחשוב, יקרו דברים טובים. אבל הראש זו לא הבעיה. הוא אולי גם בעיה, אבל אנחנו תקועים בבעיה קדמונית יותר – ברגליים. לתלות את הסיפור כולו בנחיתות מנטלית זו הנחה שאנחנו לא ראויים לה. הגיע הזמן להשתחרר מכבלי הקלישאה הזאת. אם אי אפשר להעפיל למונדיאל, ניתן לכל הפחות לשאוף להגיע לאמת. כשצבי נטרף על ידי אריה, הוא לא נאיבי – הוא פשוט צבי. לא "ריכוז" מונע מההגנה הישראלית להתמודד עם התקפות ברמות האלה, אלא פערי איכות. ככה פשוט – זה הטבע. אם היו כדורגל משחקים עשר דקות, אפשר היה לשרוד. כאשר משחקים 90 דקות, המפגש המתמשך בין רז שלמה ועידן נחמיאס לארלינג הולאנד ואלכסנדר סורלות נגמר בדרך היחידה שבה הוא יכול להיגמר.
הברק והכישרון שכן נמצאים בחלק הקדמי – הגם שבפערים ברורים בהשוואה לאיכות ההתקפית של נורבגיה – מייצרים מצג שווא של רלוונטיות. עובדה, הרי הבקענו שני שערים. הבעיה היא שנבחרת ישראל לעולם לא יכולה להיות מספיק טובה כדי לנצח בזכות מה שהיא חזקה בו, כמו שהיא יכולה להפסיד בגלל מה שהיא חלשה בו. הכישרון ההתקפי שלה הוא נזם זהב באף חזיר. לפחות יש אותו. לפעמים גם את זה לא היה.
