זהו, זה רשמי. הפועל ת"א הפכה למכבי של פעם. כן, זאת שהייתה דורסת את הליגה ומפחידה גם את אירופה.
הטענה הרווחת בליגה שלנו באותם ימים הייתה ש"אסור להגיע לדקות הסיום מול מכבי בתוצאה צמודה כי שם היא תמיד תהיה טובה יותר". שונאיה של הקבוצה טענו שזה קורה כי השופטים בעדה, והיו גם כאלה שעיקמו את האף עם האמירה שמדובר בלגיון זרים עם איזה "ישראלי מחמד", נגיד טל בורשטיין.
אז לבורשטיין קוראים היום תומר גינת, והוא דווקא תורם לקבוצה המון. השופטים ממש לא בעד הפועל כי הם בכלל ממדינות זרות. אבל להגיע נגדה לדקות ההכרעה בתוצאה צמודה - ממש לא מומלץ.
הניצחון אתמול היה נקודת ציון על אף שאנחנו מוקדם מאוד בעונה. להבדיל מהיריבות הקודמות, מונאקו זו קבוצת פיינל-פור ביורוליג. למרות זאת, הפועל שלטה במשחק הזה ברוב דקותיו, הכתיבה את רצונותיה והצליחה לעצור יריבה עם הרבה מאוד כישרון. המון. היא גם עשתה את זה ביום התקפי לא מבריק שלה. זה בכלל סימן טוב.
וכמו במשחקים קודמים, גם הפעם היא עשתה זאת כשבדקות האחרונות יושב על הספסל כוכב. אתמול זה היה דן אוטורו. מול פריז זו הייתה כל החמישייה. איטודיס מוכיח לקבוצה שלו שאין במערך אף שחקן שאי אפשר בלעדיו. שכל חמישייה יכולה להשיג ניצחונות. מסר חשוב ומרגיע.
מונאקו ניסתה. באמת שהתאמצה. היא הצליחה לסגור את ההפרש מהפועל ואפילו להוביל, אבל רמת קבלת ההחלטות של שחקניה הייתה הרבה פחות טובה משל האדומים בדקות האחרונות. הפועל פתחה במהירות פער של עשר נקודות, שממנו כבר אי אפשר היה לחזור. נו. כמו ההם. מפעם.
ואסיליה מיציץ' ניצח על המקהלה העליזה, אבל אני אתייחס דווקא לגיבורים אחרים. ג'ונתן מוטלי היה במגרש בדקות ההכרעה ושיחק מצוין. הוא שוב חלק מהקבוצה באופן מלא וזה נהדר.
ומי שבטח לא ידברו עליו זה קולין מלקולם, אבל כמה מגיע לו. הוא הפועל של הפועל. כל משימה הגנתית כפוית טובה נופלת עליו, הוא עושה אותה בכישרון ודבקות, ומוסיף גם התקפה. בתחילת העונה חשבתי שהוא החוליה החלשה בחמישייה. טעיתי. נכס.
קטש יצא מהשבלונה
ומקבוצת קלאץ' לשחקן קלאץ': מכבי ת"א השיגה שלשום ניצחון סופר חשוב על ריאל מדריד. הפסד לקבוצה ברמה הזאת - למרות שהקו האחורי של הספרדים פחות טוב מבעבר - יכול תיאורטית להתקבל בהבנה, אבל להפסיד שני משחקים ברצף לקבוצות גדולות אחרי שהובלת כמה דקות לסיום בהפרש ניכר - זה כבר יכול לרסק קבוצה מבחינה מוראלית. למזלה של מכבי זה לא קרה.
היו לה במשחק הזה דקות יפות מאוד לצד דקות ממש גרועות, בעיקר הגנתית. הספרדים חגגו בצבע באותן דקות ואחוזי הקליעה שלהם ל-2 היו בשמיים. אבל מכבי הצליחה להתעלות, לנצל את יתרון הזריזות והשכל של חלק משחקניה, ולהוביל בדקות האחרונות.
ואז, כמו נגד אולימפיאקוס, רמת קבלת ההחלטות צנחה. לוני ווקר לקח עוד כדור ועוד כדור והחטיא ממצבים קשים או איבד, ומכבי קיבלה את הכדור האחרון כשהיא בפיגור. וכאן הגיעה השלשה המטורפת של תמיר בלאט. הדבר הכי גדול כאן לא הייתה השלשה (שהייתה מרשימה מאוד כמובן), אלא העובדה שעודד קטש הסכים לצאת משבלונת ווקר ולבנות תרגיל עם חסימה עבור בלאט כדי שהוא זה שיזרוק.
לקחת את הקליעה האחרונה זה מקצוע בפני עצמו. בארה"ב קוראים לזה גו טו גאי. האיש ללכת אליו. אם לעשות סל ב-38 הדקות הראשונות זה 90 אחוז יכולת טכנית ופיזית ו-10 אחוז יכולת מנטאלית, בדקות הסיום זה כבר 50-50. לוני ווקר שחקן מוכשר, אבל הוא כנראה לא בנוי מנטאלית לאירוע הזה. אין בכך כדי להגיד שהוא לא טוב או חשוב לקבוצה. זה עניין מאוד ספציפי.
בלאט, לעומת זאת, נחות גופנית מרוב מי שנמצא איתו במגרש, אבל הוא כל כך חזק מנטאלית, מאז ומתמיד, עוד מהנבחרות הצעירות. אין במכבי מישהו שדומה לו באספקט הזה. להפועל, אגב, יש כמה וכמה. עוד הבדל בין השתיים.
ההחלטה ללכת על בלאט ולא על ווקר, על המפתיע ולא על המובן מאליו, הובילה לכך שמכבי התחמקה מהפסד שיכול היה לגרום להלך מחשבה שהעונה נגמרה, ובמקום זאת היא יצאה בתחושת "כן, אפשר".
צרותיה של הקבוצה כמובן לא תמו. שיטה לא תמיד יש, ההגנה לא משהו, הסגל עם לא מעט מגרעות, הדרך עוד תהיה מאתגרת. אבל לפחות יש סיבה להמשיך ללכת.
