המאמן - רן קוז'וך
אם המשחק מול בני סכנין היה מתקיים כמו כל אחד מ־90 המשחקים ששוחקו בסיבוב הראשון, הפועל באר־שבע הייתה בסבירות גבוהה מובילה עכשיו את הטבלה בפער של שבע נקודות. כל הנרטיב על "מרוץ מרובע" מתאפשר רק בגלל הכוכבית הגדולה הזאת בלוח המשחקים של המוליכה. למעשה, הסיבוב הראשון הוא מרוץ משולש בעקבות זנבה של באר־שבע, שגם הפסדה הבודד, למכבי ת"א, היה במשחק שבו הייתה עדיפה עליה.
מנצח על ההצגה היחיד מבין מאמני הצמרת שאינו מובן מאליו. את מכבי חיפה מאמן מי שהביא לה שלוש אליפויות; את מכבי ת"א עוד מאמן זר גנרי; ואת בית"ר ירושלים שחקן עבר בניסיון ראשון, מנהג ישראלי נפוץ ובדיוק השלב שממנו באר־שבע ביקשה להתקדם בקיץ. זו לא החלטה מובנת מאליה, לא אחת בלי סיכון. עוד יותר משהייתה צריכה לבחור בקוז'וך, באר־שבע הייתה צריכה לבחור להיפרד מאליניב ברדה. הנוחות שבנוסטלגיה או הפיתוי להימנע מהביקורת שבהכרח תבוא יכולים היו להשאיר אותה עם המאמן־סמל, אבל היא חשבה שהיא יכולה יותר. אחרי קצת יותר משליש ליגה, ה"יותר" של באר־שבע הוא ממש יותר.
השחקן - קינגס קאנגווה
בזמן שלמכבי חיפה היו הזרים ששברו עבורה את השוויון ולמכבי ת"א היו את הישראלים שעשו זאת בשבילה כשהייתה חייבת, באר־שבע פיספסה בשנים האחרונות בשני התחומים. מהזרים שצירפה בתקופה הזאת אפשר להרכיב קבוצה שתתקשה להגיע לפלייאוף העליון. כל מיני ארתור שושנאצ'ב, דיינר קיניונס, אנדרה מרטינס וגוסטבו מרמנטיני שהיו בינוניים ביום טוב, וביום רע – שלא נדע. כאשר באר־שבע זכתה בשלוש אליפויות רצופות היא עשתה זאת עם זרים שלא היו כדוגמתם. אפשר לעשות זאת גם עם בסיס ישראלי איכותי, אבל את זה קשה יותר להשיג ולשמר בשל הפער התקציבי משתי הגדולות. המצאי בגזרת הזרים גדול בהרבה, וכך גם מרחב התמרון בתוכו.
בהשוואה לנפילות המסתמנות של מכבי חיפה בתחום והתמורה הסולידית אך לא מעבר לה של הזרים במכבי ת"א, באר־שבע מצאה יהלומים. לוקאס ונטורה משחק כמו פרי אהבתם של ג'ון אוגו ואובידיו הובאן, ואת קאנגווה אי־אפשר להשוות לאף אחד. אפשר היה לומר שהוא אנתוני ווקאמה 2.0 אלמלא הדבר היה בגדר חילול הקודש והשוני התפקודי המהותי בין השניים. גם אם קאנגווה לא ייזכר כשחקן הגדול בתולדות המועדון כפי שלבטח ייזכר ווקאמה, הוא יחיה לנצח כשחקן החשוב ביותר בקבוצה שהשיבה את האליפות אחרי שבע שנים. אם תשיב.
האכזבה - ברק בכר
לכאורה, גם העזיבה וגם השיבה של המאמן למכבי חיפה היו בתזמון מושלם – הוא עזב אחרי אליפות שלישית ברציפות, ושב לאחר שהיא לא זכתה ברביעית. מי שחשב שזה יקבע עבורו נרטיב של "אין לו מה להפסיד", טעה בגדול. בעיקר כי את כל מה שהיה למכבי חיפה להפסיד בסיבוב הראשון, היא הפסידה. את שלושת ההפסדים לשלוש היריבות לצמרת הגבוהה אי־אפשר להלבין באמצעות רביעיות מול טבריה, קריית־שמונה, חדרה והפועל חיפה. בכר הגיע בשביל לעשות את ההבדל מול מי שדרוש להתבדל מהן, לא כדי לנצח את מי שנחותות ממכבי חיפה משמעותית.
הדבר היחיד שמשחק לטובתו הוא הגמגום, נכון למועד כתיבת שורות אלו, של מי שהיו אמורים להיות השחקנים שישנו את העונה של מכבי חיפה – קסנדר סברינה ומתיאס נהואל. הם בו־זמנית מהסיבות שבגללן הוא עומד למשפט וגם מאלו שממלטות אותו מאימת הדין. יש בהם כדי לנקות מעט את בכר ולהטיל חלק לא קטן מהאשמה על גל אלברמן. נכון לרגע זה, המאבק האמיתי של מכבי חיפה הוא לא על האליפות, אלא על האחריות. נכון לסיבוב הראשון בכר מוביל על אלברמן, אבל הליגה עוד ארוכה.
ההפתעה - שער של עירוני טבריה
שישה שערים כבשה הקבוצה של אלירן חודדה בסיבוב שלם, קצב של 15.2 שערים על פני עונה מלאה. אם מישהו תהה איך זה ייתכן להבקיע 0.2 שער, אל דאגה – אם יש קבוצה בליגה שמסוגלת להבקיע רק חמישית שער ולא שער שלם, זו טבריה. היא צריכה יותר מתשע בעיטות למסגרת כדי להבקיע, ואם לומר בעדינות, היא לא מצליחה לייצר הספק שכזה באהלן־אהלן. כמה זה חריג? הפועל חדרה, שהיא לא בדיוק ריאל מדריד של צפון השרון, צריכה רק 3.4 בעיטות למסגרת בשביל לשים את הכדור ברשת. הפועל חיפה – 3.0. האבסורד הגדול הוא שהדלות הזאת לא מציבה את טבריה במקום שממנו אין דרך חזרה – אלא רק במרחק של שתי נקודות מהישארות. לשם כך בדיוק חזרה טבריה לליגה הבכירה אחרי יותר מ־30 שנה – בשביל להציג אותה במערומיה.
התופעה - סבלנות בפיטורי מאמנים
שלושה מאמנים לא שרדו את הסיבוב הראשון: דן רומן ממכבי פ"ת, מרקו בלבול ממכבי נתניה וחיים סילבס מהפועל חדרה. מחליפו של הראשון עוד לא נבחן, זה של השני כבר התמודד עם רצף של שלושה משחקים ללא ניצחון, וזה שנכנס לנעליו של האחרון אפילו לא מסוגל להישאר בספסל עד שהשופט שורק לסיום. מול מכבי ת"א אסף נמני ירד לחדר ההלבשה ופיספס את שער השוויון של קבוצתו, אולי דוגמה טובה למידת נחיצותו.
כמו תמיד, העניין הוא לא באלו שפוטרו, אלא באלו שמפליאים עדיין לאחוז במשרתם. כל מאמן שני בליגת העל מצא את עצמו בסיבוב הראשון בעמדה שכמעט מחייבת פיטורים בסטנדרטים של ליגת העל, ובכל זאת רובם עדיין כאן. אשדוד לא פיטרה את אלי לוי למרות רצף של חמישה משחקים בלי ניצחון; בני סכנין שומרת על דראפיץ' למרות שההישג הכי גדול שלה העונה, פרט לניצחון על בית"ר ירושלים, הוא הסירוב לעלות למשחק בטרנר; קריית שמונה הקפידה על שי ברדה למרות שצבר ארבע מ־21 הנקודות הראשונות; וחודדה נשאר בטבריה למרות שסגרה חודשיים בלי שער. ליגת העל משתנה לנו מול העיניים: אם אתה לא סבלני, אתה לא שייך.
הזר שאתם לא מכירים - סאקו באנגורה
הקשר המצוין של בני ריינה מוביל את הליגה בתיקולים מוצלחים. תודו שהאמנתם. זה בסדר, באנגורה הוא באמת מלך המחלצים של הליגה, אבל הוא לא עושה את זה עבור בני ריינה אלא בשם עירוני קריית־שמונה, והוא הסיבה העיקרית לכך שהיא שווה כיום פלייאוף עליון. מי שניסה לעבור אותו לא חזר כדי לספר, לפחות לא עם הכדור. מעבר לארבע הגדולות, הפערים בין הקבוצות נקבעים בעיקר באמצעות הזרים, שכן ההבדלים בין הישראלים של כולן הם שוליים. ההבדל בין ירידת ליגה למקום שישי הוא לא פעם בינגו בשני קשרי אמצע. לצד באנגורה יש לקריית־שמונה גם את כריסטיאן מרטינס הפנמי והם הדבר הכי טוב היום בצפון, אפילו אם זה בכלל בנתניה.
פורסם לראשונה: 01:30, 11.12.24
