דניס שרודר לא טועה בהרבה כשהוא טוען ששוק ההעברות ב-NBA מזכיר לו שוק עבדים מודרני. המשכורות קצת שונות, אבל הקונספט דומה (וגם זהות האדונים והעבדים). קחו לדוגמה את פי.ג'יי טאקר, שמאז ליל שבת עיטר את הסגל של שלוש קבוצות NBA. הוא התאים למשחקי השכר של המנכ"לים, אז שלחו אותו לארוז. טאקר לא שיחק השנה שניה אחת בליגה, וזה לא בגלל שהוא פצוע.
אבל שוק ההעברות השנה היה הרבה יותר דינמי מכל שנה אחרת, עם עסקה אחת שנחשבת להיסטורית. זוהי נקודת המבט - היתולית כמובן - של ארבע הדמויות הבולטות בשתי העסקאות הגדולות שקיבלנו: זו ששלחה את לוקה דונצ'יץ' ללייקרס ואת ג'ימי באטלר ממיאמי לגולדן סטייט.
לוקה
אני כבר מעבר לשלב של הכעס, או ההלם. אני אומר לעצמי, מתנחם, שזה לא מעבר רע. לוס אנג'לס זה שוק גדול ויש בו אפשרויות ויושבים שם אנשים כבדים על הקווים, ויש שם לייף סטייל שהוא קצת יותר לטעם שלי מאשר דאלאס, וזה עדיין לשחק עם לברון. אני ולברון זה חומר לאליפות. זה פנטזיות. אני שחקן של פנטזיות, לא?
נעלבתי. קשה לי לדמיין מתי ההרגשה הזו תיעלם. מארק קיובן אמר שהוא יתגרש לפני שאני אעזוב את דאלאס, אבל לא שמעתי שסטטוס הנישואים שלו השתנה. הייתי בטוח שאני שחקן של קבוצה אחת, כמו דירק נוביצקי לפניי פה, כמו ניקולה יוקיץ' בדנבר. בדיוק קניתי בית בפרבר של דאלאס. בית להקים בו משפחה, נחלה. אני בעסקים של הנאמנות, לא?
נעלבתי עד עמקי נשמתי, נעלבתי. ראיתי שלפי.ג'יי וושינגטון נולדה תינוקת חדשה, והדבר הראשון שצייצתי מתחת להודעה שלו היה "מזל טוב", אבל לפני ששלחתי את הציוץ הרגשתי שאני חייב לכתוב עוד משהו: "תחזיק אותה חזק לפני שהם עושים עליה טרייד" ואז שלחתי. אני יודע, זה קצת תינוקי. אבל פגעו לי בכבוד העצמי, ואף אחד לא צריך לדעת יותר מדאלאס מה קורה לי כשעושים לי את זה. תסתכל על המספרים שלי נגד אטלנטה שוויתרה עלי בדראפט עבור דאלאס בשביל טרה יאנג. איך זה עבד בשבילם, הא?
ואלה המספרים של העונה הרגילה, כן? בפלייאוף אני עף. בפלייאוף אפילו קיירי חוטף קדחת של נורמליות לידי. בפלייאוף הפרשנים אומרים עלי שאני מיקס של מג'יק ולארי או בייבי לברון. לקחתי אותם על הגב הכואב שלי עד לגמר בשנה שעברה. אז ככה? מילא להעזיב אותי בלי שום סימן מקדים, בלי שום טיפה של כבוד למה שעשיתי עבור הפרנצ'ייז הזה, בלי לשאול אותי לאיפה אני מעדיף מבחינה אישית וספורטיבית ועבור המשפחה שלי. לא ניסו להשיג שום דבר עבורי. לא דיברו עם אף אחד, עם אף קבוצה, חוץ מהלייקרס. כלום. יכלו לדאוג פה למורשת של עשר שנים קדימה על הטרייד הזה, אבל הביאו את הפצוע הכרוני ואז התלוננו שאני לא בכושר ונפצע. ואחרי זה, אחרי כל מה שעשיתי עבור דאלאס, התחילו עם ההעלבות של "אליפות לוקחים בהגנה", כאילו שהשנה שעברה לא קרתה.
גוד לאק. לא יכול לחכות לשחק נגדם. אני שחקן של נקמות, לא? חוזה מקסימום גנבו ממני, המינימום שיכלו להחזיר לי.
ג'ימי
האמת שהייתי כבר בטוח שפה אני מסיים את הקריירה, על קו החוף. זו הייתה ריצה לא רעה. בכל מקום לפני מיאמי סיימתי לא טוב. בשום מקום לא היו רציניים מספיק בשבילי, בכל מקום, מינסוטה, שיקגו, פילדלפיה, לא הייתה תחרותיות, שחקנים לא היו מוכנים להרוג את עצמם באימונים בשביל המלחמות של הפלייאוף. אם יש דבר שאני, שמזיע טונה על כל גרם כישרון, לא יכול לראות זה פוטנציאל שמתבזבז כמו קארל-אנתוני טאונס או אנדרו וויגינס או ג'ואל אמביד.
מיאמי זה היה חיבור פאזל. פט ריילי זה אחד עם כרטיס ביקור. וגם אריק ספולסטרה. עובדים פה. דוחפים אותך לקצה, ואז באמת מתחילים לעבוד. התרבות שלי התאימה בול ל"תרבות מיאמי". שני גמרים, אבל אז התחיל כל העניין הזה שמיאמי וריילי פתאום החליטו לשחק בכבוד שלי ולא לתת לי את הכסף שמגיע לי.
כי אתה יכול לדבר עד מחר על התרבות של מיאמי היט, ועם כל הכבוד לבאם אדבאיו וטיילר הירו, הגענו לשני גמרים עם ג'ימי וחבורה של נגרים שלא עשו כלום עם הקריירה שלהם מהרגע שהם הפסיקו לשחק עם ג'ימי. שני גמרים, ג'ימי פלייאוף. התרבות של מיאמי היא תרבות וההיסטוריה שלה היא אליפויות של ווייד ושאקיל ולברון, אבל ביחס של סגל לתפוקה, אף אחד לא מגרד את הגרביים של ג'ימי, ובשביל זה צריך לשלם.
אבל אני חייב מילה טובה לריילי. למרות שלא שילם, ולמרות העונשים, ולמרות כל הטעם הרע בגלל איך שזה מסתיים. יש לו עקרונות, ועבור העקרונות הללו הוא היה מוכן לכופף הכל, אפילו להוריד את התמורה שהוא קיבל עבורי. הייתי בחמישים אחוז הנחה. ובסוף, בסוף הוא הסכים לשלוח אותי לקבוצה שיכולה להתמודד, וגם הייתה מוכנה לתת לי את הכסף שרציתי לעוד שנתיים. והבונוס - לשחק עם סטף.
לברון
כל פעם שאני חושב על הרגע הזה שדונצ'יץ' ייכנס לחדר ההלבשה, שיעלה לחימום עם המדים של הלייקרס, אני חושב על קובי ואשתו. אני זוכר איך קובי, אחרי הפרשה בקולורדו, קנה לאשתו טבעת יהלום באיזה ארבעה מיליון דולר, מין טבעת כזו שבכל פעם שהיא תסתכל עליה, היא תיזכר שבעלה בגד בה. ככה אני מרגיש עם דונצ'יץ': בכל פעם שאני מדמיין את ההתחלה שלו, אני יודע שההחתמה שלו מסמנת את הסוף שלי.
מאז שעזבתי את מיאמי, הקריירה שלי הייתה ברורה. אני המנכ"ל. אני בונה את הסגל, אני בוחר את המאמן. זה היה נכון בקליבלנד וזה היה נכון בלייקרס. וכשזה לא היה מתאים לקיירי, כשקיירי רצה להתבטא יותר, אז הוא הלך. אז מאיפה בא הדונצ'יץ' הזה? מישהו שאל אותי? הייתה התייעצות? מריח לי קצת כמו זלזול, סוף תקופה. להגיד שלום בלי להגיד שלום.
עם AD לפחות הייתה היררכיה ברורה. אף מאמן, מאז שהוא בליגה, לא שירטט אף תרגיל עבור דייויס. כל הסטטיסטיקות שלו הן כשרון. ככה נוצרה היררכיה. הוא מנקה אחרינו בהגנה ונהנה מפירורים בהתקפה. הלוקה הזה, מה הוא אמור לעמוד בצד מאחרי הקשת ולחכות לזריקה פנויה? אני לא רואה את זה קורה. הוא רעב לכדור, הוא רעב לאור הזרקורים, לזריקה האחרונה, להיות הגיבור. אנחנו רבים על אותה מנת אוכל.
אלוהים, הוא עוד לא בן 26. הוא העוגן הבא של הלייקרס. אני הייתי רק תחנת המעבר בין קובי ובינו. אני יכול לעמוד בצד? לנגן כינור שני? לתת לו את הקבוצה וליהנות מהשקיעה? זה בסיסטם שלי?
סטף
בסופו של דבר, ההכתרה כשחקן הדור ביני לבינו תוכרע בפרטים הקטנים. יש לנו אותו מספר אליפויות. יש לו מספרים מאסיביים, אבל הוא היה מסומן והוא נולד כמו אל. אני המצאתי את הכדורסל מחדש. ואותי יזכרו מהזהב בפריז. הוא תמיד היה מוקף בסופרסטארים, ואני הייתי תמיד חבר לקבוצה יותר טוב, יותר צנוע, לא מתערב במה שההנהלה עושה. נותן למאמנים לאמן. ובעימותים בינינו, בסופו של דבר אני ניצחתי. למרות שאני חייב להודות שהאליפות שלו עם קליבלנד נגדנו הייתה מעולם אחר.
והייתי פאקינג נאמן. לא כמו השכיר חרב הזה שהלך לאיפה שהיה ניצוץ קטן של סיכוי של אליפות, ואז התחיל עם הדרישות. קבוצה אחת. לא באתי לבעלים ולמאמנים ודרשתי טרייד בשביל עוד סיכוי לאליפות. לא הלכתי אליהם וביקשתי שיביאו מישהו כדי שאני אוכל להתחרות על התואר בשלוש-ארבע שנים האחרונות שלי. למרות שבינינו, דריימונד גרין הוא חבר נהדר לקבוצה, אבל הוא חור בהתקפה, וגם אנדרו וויגינס לא משהו ופתאום, בלי קליי תומפסון, יותר מדי משקל נפל על הקרסוליים והכתפיים שלי שגם הם כבר לא משהו. אבל זה לא באופי שלי ללכת לדרוש מההנהלה. ההפך, הלכתי להנהלה ואמרתי להם שאני לא מוכן שהם ימשכנו את העתיד של המועדון בשביל ההווה שלי. כמובן שקיים אצלי שיקול אגואיסטי, אבל זה לא אני.
אני מודה שהאופציה הראשונה שלי הייתה להתאחד עם קווין. זה עבד בפעם הקודמת, והוא מתאים לי ולנו. אבל לך תבין איך הראש של דוראנט עובד, שהוא רוצה להישאר בפיניקס ולהתחרות על מקום בפלייאוף במקום לריב על האליפות פה. אני מסתכל למעלה על הטבלאות, ואני אומר לעצמי: יוסטון? ממפיס? קליבלנד? אנחנו מפרקים אותן.
ג'ימי זו האופציה השנייה. זו אופציה טובה. הוא יוריד ממני עול. הוא שומר. הוא ג'ימי פלייאוף. עם ג'ימי אנחנו ראש בראש עם אוקלהומה. אני מתרגש. אני מתרגש לשחק ליד שחקן כזה, אבל אני בעיקר מתרגש מהמחווה של ההנהלה והבעלים. הם הכירו והוקירו את מה שעשינו פה. ביחד. הם לא נתנו כלום מהעתיד של גולדן סטייט, והם נתנו לי ולדריימונד עוד שלוש שנים להיות תחרותיים. לא יכולתי לבקש יותר. לא יכולתי לבקש יותר.
פורסם לראשונה: 07:11, 08.02.25
