לפני שמונה שנים, סנדרלנד הייתה בתהום. לא תהום מטאפורית כזאת שאתה יוצא ממנה עם כמה שריטות – אלא בור עמוק של בושה, תסכול, וחוסר אונים.
המועדון, שהיה פעם שם מכובד בפרמייר־ליג, הידרדר כל כך עד שהסכים שנטפליקס תיכנס לו הכי עמוק שאפשר – לקודש הקודשים שהוא חדר ההלבשה – ותצלם הכל. את המריבות בין המנג'ר להנהלה, את הפנים הנפולות של השחקנים אחרי הפסדים, את שיחות הטלפון המביכות שבהן שחקנים מסרבים להגיע כי "סנדרלנד זה קטן עלינו", ואת האוהדים המאוכזבים ביציעים, מחכים לנס שלא מגיע.
5 צפייה בגלריה
שבע שנים של סיוט תמו. שחקני סנדרלנד חוגגים את הניצחון בגמר הפלייאוף
(צילום: EUTERS/Hannah Mckay)
הבעלות התחלפה, אבל זה רק העמיק את המשבר. במקום התחלה חדשה, היא קיבלה ירידה נוספת. הפעם לליגה השלישית. הכל נראה אבוד. אבל בנטפליקס דווקא היו מבסוטים, היה להם זהב בידיים וזה הבטיח עונה שנייה מלאה בתנודות דרמטיות. העונה הראשונה הצליחה בטירוף, גם קבוצות ענקיות כמו ריאל מדריד ומנצ'סטר סיטי רצו דוקו. "סנדרלנד עד המוות" הפך למותג־על טלוויזיוני.
פאסט פורוורד לקיץ 2025. שבע שנים של סיוט תמו. סנדרלנד חזרה לפרמייר־ליג. לא בחסדי מזל משוגע, אלא בזכות בנייה מחודשת, השקעה ארוכת טווח, וקהל שלא ויתר לרגע. והפעם, היא לא מגיעה לשם כקבוצה שבורה שעלתה בטעות, אלא עם תקציב רכש שמגרד את ה־136 מיליון ליש"ט. כן, הקבוצה שפעם התחננה לשחקנים בינוניים מפזרת עכשיו כסף כאילו זכתה בלוטו.
אי־אפשר לשכוח את הרגע ההוא מהסדרה, כשאוהדת, אחרי עוד הפסד מביך, שואלת בקול רועד: "למה אנחנו אף פעם לא חוגגים? למה זה אף פעם לא אנחנו?", והופכת לסנסציה ויראלית. הסרטון שלה, מלא כאב אמיתי, כיכב בכל עמוד כדורגל שמכבד את עצמו. השאלה הזו ריחפה מעל סנדרלנד במשך שנים. היא ראתה את היריבה ניוקאסל נרכשת על־ידי סעודיה, והיא נאבקת במגרשי הבוץ של הליגה השנייה.
ויש גם דרבי
המהפך התחיל כשקיריל לואי־דרייפוס, בנו של המיליארדר המנוח רוברט לואי־דרייפוס, רכש את המועדון. תחתיו, הקבוצה נכנסה לעידן חדש: דירקטוריון יציב, צוות מקצועי רציני, סקאוטינג מתקדם. כבר אין את שיחות הטלפון המביכות של "תשמע, אנחנו רוצים אותך, נשלם כמה שתרצה ורק תבוא". עכשיו, כשסנדרלנד מתקשרת, עונים לה.
ממועדון שואל "למה אנחנו אף פעם לא מנצחים?" היא הפכה לקבוצה ווינרית. בפלייאוף על העלייה זה היה כמעט תסריט הוליוודי: שער בדקה ה־122 בחצי הגמר מול קובנטרי, ואז בגמר מול שפילד יונייטד – שוויון בדקה ה־76, שער ניצחון בדקה ה־95. בוומבלי, מול עשרות אלפי אוהדים באדום־לבן, סנדרלנד סגרה מעגל.
והשכנים מצפון? אוהדי ניוקאסל צחקו במשך שנים שסנדרלנד "לא באמת קיימת". העונה הם יקבלו שוב דרבי לוהט – והפעם מול קבוצה לא פראיירית בכלל. עד כה, סנדרלנד כבר הוציאה יותר מ־100 מיליון ליש"ט על שחקנים כמו גרניט ג'אקה, קפטן נבחרת שווייץ, עם עבר בארסנל ובלברקוזן; חביב דיארה, היהלום הסנגלי בן ה־21 משטרסבורג, תמורת 20 מיליון יורו; וסימון אדינגרה, שחקן כנף מברייטון. אלה לא השמות הכי נוצצים בעולם, אבל בשביל קבוצה שהייתה לפני עשור על סף קריסה, זו התגשמות חלום.
האוהדים, שעמדו בגשם ובשלג כשהקבוצה התבזתה נגד יריבות מליגה שלישית, המשיכו למלא את אצטדיון האור כאילו כל משחק הוא גמר גביע. סנדרלנד למדה מהשנים האפלות שמאבקי הישרדות בפרמייר־ליג היו ברכה ולא קללה. עכשיו היא קבוצה הוליוודית: היא תגרד נקודות, תילחם עד השריקה האחרונה ותכבוש בדקה ה־90. בצורה הכי קיטשית שיכולה להיות. ואם תרד ליגה? לא נורא, היא כבר התגברה על דברים גרועים יותר.
עבור העיר והקהל עצם הנוכחות בפרמייר־ליג היא כבר ניצחון. האוהדת מישל ששאלה "למה זה אף פעם לא אנחנו?" אמרה לאחרונה ש"אני מרגישה בחלום. זה פשוט נהדר. קשה להאמין כמה זה הרים את כל העיר".
פורסם לראשונה: 01:30, 12.08.25
