על אף המצב הרע של מכבי ת"א, בסיום הטורים הקודמים שלי תמיד סיימתי בשיר אופטימי. הפעם אני מתחיל איתו. כי המשחק בבלגרד הקרה מול מונאקו נתן לנו סיבות לאופטימיות, ולא בגלל כדורסל יפה, שמות גדולים וגם לא בגלל ניהול משחק ברמות הגבוהות.
"הזוכה הוא לא תמיד המנצח אלא מי שנלחם הכי חזק", אמר אחת האגדות הגדולות שאי פעם נגעו בכדור הכתום, קובי בראיינט, עליו השלום. וזאת התחושה עכשיו כי כמו שכתבתי בעבר, לא רק ניצחונות חשובים לנו. מה עם שריטות, מה עם מכות ולעצור קליעות קלות, מה עם להשתטח על הפרקט ולמשוך בשערות, זאת מלחמה. רוצים קרב. על כל כדור. רוצים רוח. מכביזם. וזה הגיע, סוף-סוף.
העונה הזו עד החודש האחרון הייתה תקופה ארוכה של השפלות, לא של כדורסל, השפלות של הנפש, חוסר רצון של האנשים שרצים על המגרש ללבוש את הגופייה הצהובה. הרי אנחנו, האוהדים לא רודפי הצלחות, לא ביקשנו להביס את ריאל וברצלונה בעשרים הפרש, ביקשנו להראות שגם אם מפסידים, נשבור לך את היד בדרך לסל.
עכשיו בחזרה למחזורי היורוליג האחרונים בהם מכבי ניצחה, עם דגש על המשחק האחרון בבלגרד. נכון, כדורסל יפה לעין ושוטף פחות כרגע, אז פחות. למי אכפת. שיחזרו אלינו מהפציעות הורד וריברו, ותמיר ישוב מארץ לעולם לא מוסר ולוקח זריקות קשותלנד, נוכל לחזור ולדבר גם על כדורסל יפה ושוטף. עד אז תהיו וויל ריימן, תרביצו, תשרטו, ותנגחו ביריב. למה בעצם? כי זאת מכבי שהייתה צריכה להופיע העונה. אין הרבה כישרון, אבל מהמשחק מולה יוצאים שרוטים, בגוף ובנפש, כי השחקנים הציקו טרישטקו והרביצו, אז טוב אולי גם הפסידו. לא נורא. כי העיקר זה הרוח.
ולמה בעצם כואב לנו הלב, כי זה הופיע רק עכשיו, שהעונה האירופית כבר גמורה. נו טוב, לפחות האדומות מארץ הקודש ישמעו. רוצים אליפות? תבואו לקרב.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: [email protected] בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
