המאמן הסרבי של מכבי ת"א, ז'רקו לאזטיץ', עמד לא פעם על הקווים וספג שריקות בוז, מבטים זועמים ושלטים ביציע. אבל כשמסכמים את העונה, אי אפשר שלא לומר את זה בפה מלא – לז’רקו מגיע קרדיט. הוא לא המאמן הכי נוצץ, לא אחד שייזכר בדפי ההיסטוריה של המועדון, אבל בעונה שהתנדנדה על הקצה – הוא הצליח להחזיק את העסק, לייצב אותו, וכמעט בוודאות גם להביא אליפות.
הרדיפה אחרי הפועל באר שבע נמשכה כמעט כל העונה. שבוע אחרי שבוע מכבי הייתה צריכה להוכיח שהיא לא נשברת, לא נופלת, לא מוותרת. ובכל ארבעת המפגשים בין הקבוצות – מכבי לא הפסידה. ארבעה משחקים, אפס הפסדים, במפגשים מול היריבה העיקרית שלה לתואר. ובסופו של דבר, דווקא ברגע הכי חשוב – כשהכול היה מונח על השולחן – לאזטיץ’ והקבוצה שלו הפכו את הקערה על פיה.
המסע באירופה, היכולת לשמור על הריצה למרות פיעות, עזיבות, לחץ וביקורת – אלה לא דברים מובנים מאליהם. נכון, לא רואים את טביעת האצבע שלו על המשחק. הקבוצה לפעמים נראית כאילו עלתה למגרש בלי תוכנית, בלי סדר, בלי מערך ברור. שחקנים שנראים אבודים, חוסר ניצול אמיתי של הסגל. אבל בין זה לבין הקריאות לפיטורים בכל מחצית פחות טובה? יש דרך ארץ, ויש גם הבנה של המציאות.
והמציאות היא שמכבי תל אביב חיה במעגל מתמשך של חילופי מאמנים. כמעט כל עונה מתחילה מחדש. במקום שיטת עבודה, יש שיטת החלפה. לא הולך? מפטרים. לא מתאים? מחליפים. ואז שוב בונים, שוב מחברים, שוב מצפים לקסם מיידי. זה לא עובד ככה. מועדון שרוצה יציבות, שרוצה דרך, צריך קודם כל להאמין בה ולהפסיק לקוות שיבוא מאמן עם שרביט.
לאזטיץ’ אולי לא האיש שצריך להמשיך הלאה, אבל הוא עשה הרבה יותר ממה שנותנים לו קרדיט. בסוף, כשירים את הצלחת – כולם ישכחו את הבוז, אבל האמת היא שצריך לזכור גם אותו. כי יש ביקורת, ויש עליה מקום. אבל יש גם כבוד.
ומגיע לו.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: [email protected] בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
