כולנו מכירים את אותם גברים ונשים שחווים "משבר גיל 40" ופתאום מאמצים תחביב ספורטיבי, עוברים לטייצים צמודים, עולים על אופניים או מחליטים שמרתון זה יופי של אתגר לשעות הפנאי. את ג'ניה זבולוטני, שתחגוג ביולי יום הולדת 41, המשבר הזה לא תקף מסיבה פשוטה - היא מעולם לא פרשה מספורט תחרותי.
זבולוטני מכהנת כאלופת ישראל ביידוי פטיש 21 שנים ברציפות וזו חוויה מאוד משמעותית מבחינתה. השיא שלה (60.60 מטר) החזיק מעמד עד שנת 2017 אז הוא נשבר על ידי מרגריטה בלוב שקבעה 61.78 מטרים. בשנה שעברה היא זכתה בתואר אלופת אירופה למאסטרס. בחודש שעבר הוסיפה לעצמה את התואר סגנית אלופת העולם בקטגוריית 40+ – והיום (ראשון, 15:30) היא תייצג את ישראל באליפות אירופה לאומות דרג ב'.
נכון, לא מדובר בענף האולימפי הכי נוצץ שיש, אבל לזבולוטני לא אכפת: "אני חושבת שישראלים בכלל לא יודעים על אתלטיקה. אני לא מכירה אנשים שלא מהתחום שצופים להנאתם בליגת היהלום, למשל. זה מתחיל בחשיפה בגילי בית הספר. אתלטיקה היא מלכת הספורט, הבסיס להכל".
זבולוטני מנסה לשנות את המחשבה על הענף שלה דרך החינוך, כשבמקביל לאתלטיקה היא מורה בתיכון בית אקשטיין רופין מקבוצת דנאל, בית ספר לחינוך מיוחד, ומעבירה שיעורי חינוך גופני לתלמידים על הספקטרום האוטיסטי ובעלי אתגרים רגשיים והתנהגותיים. בנוסף, אחרי שעות הלימודים, היא אחראית תחום הספורט בכפר הנוער הדסה נעורים. "אני מצליחה לשלב, עדיין יש כוח", היא אומרת בחיוך. "מה שהופך להיות יותר קשה הוא התחרויות. בשנה שעברה אמנם ניצחתי באליפות ישראל, אבל הספורטאיות האחרות מתקדמות. השנתיים האחרונות יותר קשות ממה שאני זוכרת. יש כבר מתחרות בגיל של הבת שלי, היא בת 17".
פציעה והתאהבות
בגיל 41 את עושה את זה בשביל הכיף?
"כל עוד אני שומרת על כושר ואני במצב טוב, אז כן, אני עושה את זה בשביל הכיף, בשביל עצמי. אני לא מוכנה לשים את החיים על 'מצב המתנה' ולהשקיע הכל כדי להגיע למשחקים האולימפיים. זה שני אימונים ביום, מחנות אימונים. באף שלב לא הייתי מוכנה לוותר על משפחה, לימודים או תפקידים שהוצעו".
אז מההתחלה כיוונת לכך שהאתלטיקה לא תהיה הדבר המרכזי בחיים שלך?
"בצבא הייתי ספורטאית מצטיינת, בתקופה ההיא זרקתי דיסקוס עד שנפצעתי בברך. בשיקום, לא יכולתי לזרוק באופן מלא, אז אבא שלי שאימן אותי בזמנו הציע שננסה יידוי פטיש. אז השיא הישראלי היה מאוד נמוך, 46 מטרים. הרגל לא כאבה לי במקצוע הזה, והתחלתי להתאהב בו. זכיתי באליפות ישראל בשנה הראשונה שלי, אחר כך שברתי את השיא. נכנסתי לזה חזק, אבל התחתנתי בגיל מאוד צעיר, 20. ויתרתי על קולג', מלגה מלאה, בקליפורניה. נרשמתי ללימודים בווינגייט במקום".
חזרת אחרי שתי לידות.
"נכון. הגעתי לתוצאה שנחשבת גבוהה מאוד, לא קרובה לקריטריונים, יותר לשיא הישראלי. הקריטריונים לאליפות אירופה היו קשים יותר. קשה בארץ להתקדם בספורט, בטח עם הצבא שאת שנתיים בהשהיה. על הלימודים שילמתי, לא כמו בארה"ב. עכשיו יש הרבה אתלטים שמגלים את הקולג'. בזמנו, כדי לממן את הלימודים שלי, עבדתי בסופי שבוע. אני לא מתלוננת, אני חושבת שאין את האפשרות להגיע להישגים מספיק גבוהים. בסוף, זאת הייתה החלטה מאוד ברורה בשבילי להישאר פה".
אידאולוגיה ומחאה
זבולוטני הגיעה לחינוך מתוך ההבנה שהיא חייבת עבודה מסודרת כדי להתפרנס. היא הגיעה למנהל תיכון בית אקשטיין רופין, החלה לעבוד שלוש פעמים בשבוע ולאחר מכן עלתה למשרה מלאה. "אני מאוד אוהבת לעבוד", היא מדגישה, אבל מספרת שדווקא אחרי החודש הראשון במשרה רצתה לעזוב. "הייתי באה הביתה במחשבה של 'איך אעמוד בזה, חינוך מיוחד, ילדים קשים שלא אוהבים ספורט'. הבאתי איתי דברים מתחום האימון, מה שלא סייע לי".
למשל?
"באימון כשאומרים לעשות - את עושה. בבית ספר זה אחרת. היה לי מאוד קשה להפריד את זה בהתחלה ולראות שהילדים לא רוצים להשתתף. עם הזמן הילדים גילו שאני בכושר, התלהבו מזה והייתי עושה את כל הפעילויות איתם. אחרי 17 שנה במקצוע, מובן לי שיהיו מורים שיתעייפו. אני מרגישה צורך להיות תחרותית. אני כן מאוד קשוחה, דורשת מהם הרבה, לא מוותרת. הם מאותגרים יותר כי הם רוצים לנצח אותי".
מה קורה כשהם מנצחים אותך?
"הם בהיי. ילד יכול להסתובב כל היום ולהגיד לאחרים 'אתם לא תאמינו, ניצחתי את ג'ניה'. זה שואו. אפילו בספרי מחזור בסוף השנה אני לא מסכימה לעשות כאילו אני מפסידה. זה לא חלק ממני, לוותר".
איך התלמידים מגיבים לעובדה שאת עדיין ספורטאית פעילה ואלופת ישראל?
"מתלהבים. יש כאלה שבאים לראות אותי באליפויות ישראל. גם אלה שלא שמעו עליי, מתחילים אחר כך לחפש בגוגל. פתאום קוראים כתבות, באים, שואלים ומתעניינים. כשאני מלמדת על האתלטיקה והמקצועות השונים אני מראה להם סרטונים. זה אבסורד שאם אני לא אראה להם, הם לא ידעו על המקצועות שיש. יודעים רק 100 מטר ויוסיין בולט. כן מפליא אותי שיש ילדים שיודעים למשל את סוגי הקפיצות. זה בא מהבית או מחשיפה עצמית, לא ממסגרות הלימודים במשך השנים".
אפשר לשנות את זה?
"אולי אם חינוך גופני לא יהיה רק שעתיים בשבוע. ספורט חשוב בדיוק כמו מתמטיקה ואנגלית. אי־אפשר להגיד שאם הכיתה פיספסה מתמטיקה אז ההשלמה תהיה על חשבון שיעור ספורט, וזה קורה הרבה. למה? למה החלק הגופני פחות חשוב? יש ילדים שאם לא השיעורים שלי, לא מפעילים את הגוף בכלל. הם באים הביתה, יושבים על המחשב, וזהו. יש גם בעיה של מחסור במתקנים. הבסיס הוא בור קפיצה או מסלולי ריצה. גם את זה אין. איך אפשר לקיים שיעור ספורט ככה?"
בתחילת החודש שעבר מורים רבים שבתו במחאה על כוונת הממשלה לקצץ בשכר עובדי ההוראה כחלק מההתייעלות הכלכלית. הנושא נגע גם בזבולוטני, שמאז 7 באוקטובר עוברת גם כך תקופה קשה משום שבעלה, זורק דיסקוס בעצמו, משרת במילואים מעל 500 יום.
"הוא היה במילואים ברצף, 436 יום", היא מספרת. "המורה שעובד איתי צמוד, גם במילואים, והייתי מחליפה אותו. בעלי בעזה, אני בשעות כפולות בעבודה, ורוצים להוריד לי בשכר? זה מעצבן. למה אני צריכה לסבול מכל הכיוונים? התלמידים שמסיימים י"ב שאלו אותי על זה, אמרתי להם שיש מדינות כמו סין שמורים מרוויחים משכורות מכובדות. זה שרוצים להוריד שכר זה לא הוגן וזה שאומרים שרוצים לעשות את המהלך לטובת המילואימניקים מבחינתי זה עוד יותר לא הוגן".
פורסם לראשונה: 01:30, 29.06.25
