אפילו בסטנדרטים הפסיכיים שהציבה לעצמה, ליל הדראפט האחרון היה מהגדולים בתולדותיה של אוניברסיטת דיוק. כל החמישיה שלה נבחרה בדראפט, הפעם השלישית שזה קורה בהיסטוריה אחרי קנטקי ב-2012 בראשות אנתוני דייוויס, וקונטיקט ב-2006 בראשות רודי גיי. שלושה שחקנים שלה נבחרו בתוך עשר הבחירות הראשונות, ומהבחירה הראשונה, קופר פלאג לדאלאס, קיימות ציפיות מעבר לכל דבר ששייך לכדורסל: הוא אמור להשכיח מאוהדי דאלאס את הטרייד על דונצ'יץ'. גוד לאק.
אבל אם יש משהו שאותו ניתן ללמוד מההיסטוריה של בחירות דראפט מדיוק, זה להנמיך ציפיות. כגודל הציפיות, גודל ההתרסקות. דני פרי היה הסנונית הראשונה. הקריירה של זאיון וויליאמסון היא תיבת הילוכים תקועה ברוורס. ביניהם יש עשרות שחקנים (94 - דיוק היא ספקית השחקנים הרביעית בגודלה לליגה, אחרי קנטקי, UCLA והיריבה השנואה צפון קרולינה) שהגיעו לליגה על הייפ מטורף, ורובם לא התקרבו למצופה. כל מי שמהמר על פלאג כדבר הבא, צריך רק להיזכר בכריסטיאן לייטנר, אולי שחקן המכללות הגדול בכל הזמנים.
אכזבה בכל קנה מידה
מייק ששבסקי הגיע לדיוק ב-1980. הוא היה צריך להתחרות ביריבה המקומית, צפון קרולינה, בהישגים ובעיקר בגיוס שחקנים בתוך המדינה. הוא הצליח בשניהם. בתוך עשור דיוק הפכה למשאבת סופרסטארים מכל ארה"ב ולבעלת מנוי קבע בשלבי הגמר של אליפות המכללות.
ההישגים הספורטיביים שלה, והעובדה כי אקדמאית היא שייכת לעשיריה הפותחת של אוניברסיטאות באמריקה, הפכו אותה למגנט עבור שחורים ולבנים, מהמעמד הבינוני ומהגטאות, סופרסטארים ופועלים שחורים. לששבסקי היתה כריזמה, הוא היה דמות אב. הקבוצה שלו הופיעה בלי הפסקה בטלוויזיה ונתנה אפשרות לשחקנים להציג את מרכולתם לעיני כל אמריקה, לעיני הסוכנים, המנכ"לים של הקבוצות. האווירה האקדמית נתנה גב למי שלא היה מצליח להפוך את הכדורסל למקצוע. החבילה הזו עזרה לששבסקי לגייס את הקרם של שחקני התיכון, בעיקר שחקני תיכונים לבנים.
אבל דיוק לא בדיוק עמדה בהסכם שלה עם השחקנים שהגיעו אליה. כמו כל פקולטה באוניברסיטה, היא הייתה אמורה להכין את הסטודנטים שלה לחיים הפוסט-אוניברסיטאיים. ל-NBA. צפון קרולינה עשתה את זה: מייקל ג'ורדן, ג'יימס וורת'י וראשיד וואלאס היו הופכים ככל הנראה לכוכבים בכל אוניברסיטה, אבל דין סמית' ידע שהתפקיד העיקרי שלו היה לטפח שחקנים. אליפויות היו הבונוס. אם ג'ורג' לינץ' היה מגיע לכל קולג' אחר היו לו סיכויים מעטים לעשות קריירת NBA כפי שעשה בסופו של דבר אחרי ששיחק בצפון קרולינה. ריק פוקס ודני גרין הם עוד דוגמאות.
דיוק הפכה למכונה של ניצחונות, פיינל פורים, אליפויות. השחקנים שלה שירתו את האוניברסיטה. חלק מהאגדות ששיחקו בה לא מימשו את עצמם בגלל טרגדיות: התאונות של בובי הרלי וג'יי וויליאמס מנעו דיון רציני על מידת ההצלחה שלהם במקצוענים, הפציעות של וויליאמסון וגרנט היל "סייעו" לעצור קריירה עם גרף התקדמות נהדר, בעיקר לגבי היל. אבל תיק העבודות הכללי של דיוק ומעבר השחקנים שלה ל-NBA הוא מאכזב בכל קנה מידה.
(גם) עניין של כמות
אבל לפני שמגיעים לשמות ולסיבות לכישלון שלהם במעבר בין הקולג'ים ל-NBA, יש לשים לפחות שני סייגים: לדיוק יש מספר עצום של שחקנים שהגיעו לליגה הטובה בעולם ולכן גם הסיכויים שלהם לכישלון גדולים יותר מקולג' שמייצר כוכב פעם בכמה שנים. סייג נוסף הוא מידת ההייפ סביב השחקנים של דיוק. הם כמעט תמיד מגיעים לשלבים הכי גבוהים בטורניר המכללות, וגם שם וגם בעונה הרגילה יש אליהם חשיפה גדולה מאוד בשידורי הטלוויזיה הארציים. ההצלחה של דיוק עומדת לזכותם ובעוכריהם.
וכמובן יש לציין גם את אלו שעשו קריירת NBA מצוינת אחרי שעברו בדיוק: היל, קיירי ארווינג, פאולו באנקרו, ג'ייסון טייטום, ואפילו קרלוס בוזר שעשה קריירה מעולה למרות (ואולי בגלל) שאף אחד לא ציפה ממנו לרבות והוא אפילו נבחר בסיבוב השני בדראפט. ויש גם כאלו ששרדו שנים רבות בליגה אבל לא ממש הצליחו להגיע למה שציפו מהם כאשר שיחקו בדיוק: קורי מגאתי, לואל דנג ואלטון ברנד.
לגבי רוב השחקנים שהוזכרו בפסקה הקודמת צריך לציין שהם כבר פירות תהליך "שנה וגמרנו" של שחקני הקולג'. הם לא נשארו בדיוק יותר מדי ולא אימצו לעצמם את הסיבות לכישלון של קודמיהם שנשארו באוניברסיטה שלוש או ארבע שנים שלמות.
ג'יי ג'יי רדיק וג'ון שאייר כמשל
אחת הסיבות המרכזיות בכישלון במעבר הוא ההבדל בין משחק הקולג'ים לכדורסל ה-NBA. משחק הקולג' הוא משחק של שיטה, משחק שבנוי על קבוצתיות. הכוכבים הכי גדולים מאפסנים את האגו ומשחקים לפי הוראות המאמן. השיטה והקבוצה הם מעל הכל. במקצוענים, האינדיבידאוליזם והיכולת האישית הם המלכים. אם זו הנורמה בקולג'ים, על אחת וכמה וכמה בדיוק של ששבסקי. פיתוח השחקנים תמיד נעשה במסגרת הקבוצתית ואיך הפיתוח הזה יביא תועלת לקבוצה עצמה.
סיבה נוספת היא מקצועית-מנטלית. ג'יי ג'יי רדיק היה הכוכב של דיוק כששיחק באוניברסיטה. כמעט כל המשחק של הקבוצה עבד לטובת בניית מצבים לקליעות ממרחק שלו. כשרדיק עבר למקצוענים הוא היה עוד שחקן, שביעי-שמיני, כמעט אף אחד לא עבד בשבילו, והיו לא הרבה פחות הזדמנויות להיכשל. שתי החטאות והוא היה על הספסל. רדיק עוד עשה מזה קריירה, ג'ון שאייר, כיום מאמן דיוק, שעבר גם במכבי ת"א, לא הצליח לגרד אלפית מהציפיות שהיו ממנו כששיחק בדיוק. טרג'ן לנגדון היה כוכב גדול בדיוק, אבל הצליח הרבה יותר בכדורסל האירופאי, כדורסל שקרוב הרבה יותר בסגנון וההגדרות שלו לקולג'ים מאשר ל-NBA.
הרבה שחקנים, וכריס קארוול הוא דוגמא קיצונית לכך, חווים חוויה מרסקת במעבר בין קולג'ים למקצוענים. באוניברסיטה הם אלילי קמפוס, כולם דואגים להם להכל, ששבסקי הוא מוטיבטור נהדר, מאמן שיושב עליך כל היום כדי שתשתפר, ועבור רבים מהשחקנים שלו הוא היה תחליף אב. במקצוענים, השחקנים צריכים לדאוג לעצמם, לשלם את החשבונות שלהם, לעשות כביסות, לשמור על אורח חיים ספורטיביים, לדחוף את עצמם. הקשר האישי כמעט ולא קיים. מדובר, בסופו של דבר, בארגון שהוא ביזנס, והם עובדים בכירים שלו. עבור הרבה צעירים זו חוויה מרסקת. בעיקר כשמחברים לכך את הכסף העצום שנכנס כל חודש לחשבון הבנק שלהם.
ייאוש משתק
ועדיין, למרות הנסיבות והסיבות, הרשימה מדהדהת: ג'סטיס ווינסלאו, ג'אבארי פארקר, וויליאם אייברי, ג'אליל אוקפור, שלדן וויליאמס, אבל בעיקר שמות של שחקנים לבנים גבוהים: דני פרי, מייק דנליבי, צ'ירוקי פארקס, גרג ניוטון, ומעל כולם כריסטיאן לייטנר. לייטנר נבחר שלישי בדראפט 1992, אחרי שאקיל ואלונזו מורנינג. הוא שיחק בפיינל פור בכל אחת מהשנים שלו באוניברסיטה, זכה בשתי אליפויות ושיחק משחק מושלם, כולל סל ניצחון בשנייה האחרונה של ההארכה במשחק נגד קנטקי, אולי משחק הקולג'ים הגדול בהיסטוריה.
לייטנר שרד בליגה הטובה בעולם, ואפילו עשה מספרים לא רעים. אבל צריך לזכור: הוא היה השחקן ה-12 בנבחרת החלומות, שחקן הקולג' היחידי בסגל ההיסטורי הזה. הציפיות ממנו היו יותר גבוהות מהציפיות הנוכחיות מפלאג. חלק מהטענות כלפי חוסר היכולת של לייטנר להתאקלם היו שלייטנר התרגל לקבל שריקה על כל נגיעה כשהיה בדיוק (חוסר האיזון לשריקות לטובת דיוק ופייבוריטיזם מצד השופטים הן טענות קבועות בכדורסל הקולג'ים). כשזה נעלם ב-NBA, המתאפיין במשחק יותר פיזי, נעלם גם היתרון הגדול של לייטנר מהקולג'ים.
ג'יי וויליאמס היה אחד השחקנים הגדולים בתולדות דיוק. זכה איתה באליפות ב-2001, נבחר לשחקן השנה במכללות שנה לאחר מכן, ונבחר במקום השני בדראפט על ידי שיקגו בולס. וויליאמס נפצע בסיום השנה הראשונה שלו לאחר שהיה מעורב בתאונה על אופנוע עליו נסע ללא רשיון וללא קסדה. הוא שיחק רק שנה אחת והקריירה המקצוענית שלו חוסלה לאחר הפציעה. הוא לא המקרה הקלאסי של כוכב בדיוק שלא מיצה את עצמו ב-NBA.
אבל וויליאמס נתן את האבחנה המדויקת ביותר, מנטלית, לכישלון של שחקני דיוק במעבר למקצוענים. "שיחקתי בדיוק שלוש שנים ולכל משחק עלינו בידיעה בטוחה שאנחנו מועמדים לנצח. סיימתי את קריירת הקולג'ים שלי עם מאזן של 95 נצחונות ו-13 הפסדים", הסביר וויליאמס בראיון עיתונאי במהלך עונתו היחידה בליגה, "אתה מנצח ומנצח, ואז נבחר בדראפט על ידי קבוצה הכי גרועה או כמעט הכי גרועה בליגה ואתה עולה לכל משחק עם אמונה שאתה יכול לנצח, אבל במציאות זה לא קרה. בדיוק הפסדתי 13 משחקים ב-108 משחקים. בשיקגו הפסדתי 13 פעמים ב-17 משחקים. הראש לא יכול להתרגל לזה. זה מעבר קשה מאוד. כמעט בלתי נתפס. זה משהו שאתה לא יכול להתרגל אליו. מדובר בייאוש משתק".
