לפעמים, בניגוד להרגל המאוד ישראלי שלנו לחשוב שהכל קשור בנו וסובב סביבנו, הסיפור הוא בכלל לא אנחנו. למה מול נורבגיה לפני שלושה ימים זה נראה כמו בוגרים מול ילדים ואמש מול איטליה אפשר היה להישבע שהתוצאה אחרי 30 דקות, 0:0, מקפחת אותנו? האם זה בגלל שאיפשהו בין שבת לשלישי מצאו רן בן שמעון ושחקני נבחרת ישראל איזה פטנט שעד אז לא התגלה?
לא. זה בגלל שנבחרת ישראל היא מראה שמחזירה את הקרניים שנשלחות אליה. מול אסטוניה ומולדובה היא נראית משהו-משהו, כי אסטוניה ומולדובה הן מתחת לכל ביקורת. נבחרת ישראל היא חפץ להסביר באמצעותו את ההבדלים בין נורבגיה לאיטליה. העובדה שאנחנו לא מסוגלים לעבור את החצי מול נורבגיה אבל דוחקים את איטליה למותחן של 5:4 ומסתכלים להם בלבן של העיניים חודש מאוחר יותר מסבירה את הכל. לא התעסקנו בזה עד אתמול כי זה לא באמת ענייננו, אבל אם אפשר להסיק משהו מהמשחק של הנבחרת אמש הוא שהמצב של איטליה על הפנים.
שחזור השיגעון מהונגריה בחודש שעבר, במסגרתו הנבחרת חזרה מפיגור 4:2 בדקה ה-90 רק כדי לחטוף את החמישי ולהפסיד בסופו של דבר, לא יכול היה לשוב על עצמו. תחושת גאווה מסוימת שהנבחרת כן רשאית להפיק מהמשחק אמש למרות שנגמר כפי שאפשר היה להעריך מראש הוא הטראומה המסוימת אליה הכניסה את נבחרת איטליה. במחצית השנייה, אותה התחילה ביתרון זכר לפנדל בתוספת הזמן של המחצית הראשונה, היא שיחקה בזהירות המרבית מול הנבחרת המשוגעת הזאת שכבר כבשה מולה ארבעה שערים, כמו יודעת שבכל רגע ישראל עלולה להתהפך עליה.
בשבילנו, הנבחרת היא הדבר הכי ידוע מראש בעולם. יש לה רק סוף אחד אפשרי, לעד שלילי. עבור איטליה, נבחרת ישראל זה שגעון כדורגל שאי אפשר לדעת מה הוא מסוגל לעולל. הם פגשו אותנו פעמיים שהתבררו כפעמיים יותר מדי. מי היה מאמין - נבחרת איטליה שמחה שהיא סיימה איתנו.
בסופו של דבר וגם בסופו של קמפיין, בהתחשב בכך שהמשחק שנותר הוא זה האלמנטרי מול מולדובה, נבחרת ישראל אולי מסיימת עם כמה רגעים יפים מול איטליה שלא היו שווים נקודה, אבל במובן הטבלאי - יהיו לה 12 נקודות שהן ארבעה ניצחונות מול נבחרות שאי אפשר לא לנצח, וארבעה הפסדים מול נבחרות שאי אפשר לנצח. אם היו מבקשים מאלגוריתם לקבוע את תוצאות המשחקים הללו מראש, זה מה שהיה קורה. לא הלכנו צעד קדימה ולא צעד אחורה. בקמפיין מוקדמות מונדיאל 2026 נשארנו במקום. בהתחשב בניסיון שלנו, אולי גם זו התקדמות בעצם.
