אני אוהד מכבי תל אביב מאז שזוכר את עצמי, אבל בתור ילד, זו לא הייתה גאווה גדולה. הפסד רדף הפסד, השפלות הגיעו בזו אחר זו, ומה שנשאר היה רק השם. 4 שנים, אשכרה 4 שנים, בהיותי בגילאים שהכי מעצבים אותך כאוהד קבוצה, גילי 17-13, מכבי לא זכתה לנצח בדרבי. שלא נדבר על תארים.
אני זוכר כל רגע מהניצחון ההוא בדרבי, כשזה סוף־סוף קרה. יואב זיו נדחף, אלירן כבש, ואני – איתן מאורנית – שהייתי מגיע לבד למשחקים בטרמפים, גם כשזה היה ב־12 בלילה, בעננים. אז עוד לא היו אבוקות כמו היום, אבל היו דגלי פריסה מדהימים שחסרים היום בנוף שלנו.
באותו דרבי, כשהשחקנים עלו לדשא, הונף דגל עם דמויותיהם של גדולי המכביסטים לדורותיהם – שמלוק מחרובסקי, שמעון מזרחי, ג'רי בית הלוי, שרגא שמש – ומתחתם הכיתוב: "הצלחה קודמת לעבודה רק במילון". ומהעבר השני – דגל אדום עם הכיתוב: "אנחנו מונעים משנאה טהורה". הוא היה מרשים, בלתי נשכח. אבל אותי ריגש דווקא הצד שלנו – מכבי של עבודה קשה, עקרונות ואתוס רב-דורי שמייצג אותה ועוד ישוב.
שמעון מזרחי, כמובן, היה הדמות המרכזית. הוא ייצג את המכביזם הקלאסי: דורסנות, שאיפה בלתי מתפשרת לניצחון, שליטה מוחלטת, וגם – מוסר? זה כבר פחות בתפריט. ואז הגיע מיץ' גולדהאר. בהתחלה הוא לא היה שונה מהבעלים הקודמים – עוד איש עשיר שבא לנסות את מזלו. אבל עם השנים – ובמיוחד יחד עם ערן זהבי – הם בנו משהו חדש. אתוס אחר. מכביזם חדש. לא פחות תחרותי, לא פחות דורס, אבל עם עקרונות אחרים: מוסר, ניקיון כפיים, עבודה שקטה ועקבית.
השנה, כשפגשתי את גולדהאר באמסטרדם, הבנתי כמה עמוק החיבור של הקהל אליו. בתקשורת בארץ הוא נתפס כאדיש, מנוכר. אבל בפועל – הוא מוערך, אהוב, מוערץ. הוא לא צריך לעמוד מול מצלמות. הוא מוביל באמת – במעשים, לא בסאונדבייטים.
ואז הגיע מבחן המנהיגות הגדול: פרשת אצילי ומיכה. אני מודה – רציתי שיישארו. גדלתי על מכבי שמגנה על השחקנים שלה, בכל מחיר. אבל מיץ' חשב אחרת. הוא הבין מה מכבי אמורה לייצג – הרבה לפני שרובנו הבנו. וזה עלה לנו ביוקר – שלוש אליפויות ירוקות למהדרין. אבל הוא לא התקפל. הוא בנה עמוד שדרה. והיום, כולנו שותפים לזה.
מיץ' הוא עקבי, מדובר במנהיג אמיתי ולעולם לא מונהג על ידי הקהל. זה ככה כשג’ורדי קיבל שלוש שנים גם כשההצלחות התעכבו, וברק יצחקי קיבל גיבוי דומה. לא כל מועדון מונהג ומנוהל ככה. עם רועה שלא נתון לרעשי קהל ותקשורת.
מכבי של מיץ' לא רק מנצחת – היא גם מוסרית. היא פיטרה את מאמן השוערים שהלך מכות במועדון, את הרו"ח שדיבר בגסות על אוהדי ב"ש, והאתוס הישן ש"הכול מותר בשביל הניצחון", הוחלף. ולא, לא סתם זהבי חלק מהאתוס החדש כפי שציינתי עוד בהתחלה. בסיום העונה בטקס הפרידה מערן, מיץ' אמר שדרכו במכבי שזורה בזו של ערן. ערן הוא בדיוק מה שמיץ מתעקש שלא יאבד מהאתוס על חשבון הערכים אותם הוא הכניס לתוך המערכת הכלל-מכביסטית בכל הענפים – אנחנו עדיין הכי ווינרים.
מכבי של גולדהאר וערן היא כמו צה"ל שאנחנו רוצים – לא רק הכי חזק, אלא גם הכי מוסרי. קבוצה שדורסנית לא למרות הערכים שלה – אלא בגללם. כמו שערן אמר בסיום העונה: "תשקיעו בכל אימון, בכל משחק – כאילו זו הפעם האחרונה". היסודות למשפט הזה נבנו אז, ב־2012, בדרבי שבו ניצחנו. הם התגבשו לאורך השנים, עד שעמדו שם יחד על הדשא – עם הצלחת – מיץ' גולדהאר וערן זהבי.
לא, אנחנו לא מושחתים – אנחנו פשוט הכי טובים. ורק ככה – אנחנו גם הכי גדולים, הכי יפים, הכי מצליחים. הדגל הבא שייפרס ביום סוער, בעוד מאה שנה לפחות אני מקווה, יישא את פניו של גולדהאר – כמו שמזרחי, שמלוק, ג'רי ושרגא נישאו עליו לפניו.
יאללה מכבי.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: [email protected] בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
