בזמן האחרון בכלל ובימים האחרונים בפרט ניטשת מלחמה שקטה, לכאורה, בין מועדוני הכדורסל של הפועל ומכבי תל אביב. אני רואה זה מכבר את עופר ינאי נחוש להראות לכולם ולהוכיח כי יש לו (ארנק) גדול יותר וכיס עמוק יותר מאשר ליריבה.
על פניו נראה, עוד טרם פתיחת העונה, שהבעלים העשיר מאוד של הפועל תל אביב, החליט להתחיל את העונה הכי חזק והכי גבוה שניתן, ולהגביר את קצב ההתחזקות ועוצמתה, כצפוי, במהלכה. אם חשבנו כי ג'ונתן מוטלי ניפץ את תקרת הזכוכית של השכר והציפיות, הגיעה החתמתו של אלייז’ה ברייאנט. והשיא (עוד לפנינו?), עם החתמתו של אחד מטובי הכדורסלנים באירופה, ואסיליה מיציץ', בשכר שנתי שאין מילה לתיאורו אלא – פסיכי: 18 מיליון דולר לשלוש שנים. אפילו נכדתי הקטנה, יערה, בת חמש וקצת, כבר יודעת לחלק את הסכום הזה לשלוש: נכון, מתוקה. זה יוצא שישה מיליון דולר לעונה.
זו לא רק הצהרת כוונות. זו דריסה טרם יציאה לדרך. מחזיקת היורוקאפ מכוונת אל הצמרת האירופית הגבוהה ביותר. אני מעריך שעופר ינאי לא ייעצר עד וגם לא אחרי זכייתה של הפועל תל אביב בגביע אירופה לאלופות. אני מטיל ספק האם היריבה העירונית המושבעת, השנואה, מכבי תל-אביב, המצויה כיום בעיצומו של משבר ניהולי חריף ומתמשך, המאותגרת באתגר שאין תובעני ממנו, מסוגלת אפילו לנסות להציב מול הסגל הנוצץ עד סינוור של הפועל תל אביב קבוצה חזקה, שתהיה מסוגלת "לתת פייט".
נכון שכסף זה לא הכל בחיים, וכפי שהמציאות מוכיחה גם לא חזות הכל בספורט התחרותי המקצועני, אבל – עיניי ופי הפעורים בהשתאות מעידים – הכסף קונה איכות. האיכות מהווה נקודת פתיחה מבטיחה למימוש הציפייה לנישולה של מכבי תל אביב מהמקום הראשון, אשר נדמה ככזה הרשום על שמה בטאבו. ברור שזה לא רק ספורט. זה כסף גדול. מאוד. זו שנאה עזה. מאוד. זו תחרות פרועה, מלחמת הכל בכל, חטוף ככל יכולתך ובלבד שהיריב לא יחטוף לפניך.
אני חושב על הנזק שתגרום ההחתמה הבלתי נלאית של היקרים שבשחקני היבשת בקבוצה אחת למיצוי פוטנציאל של שחקנים ישראליים, צברים שנולדו כאן ומתאמנים וחולים כאן. בעודם שואפים להיכלל בסגלים של הקבוצות הטובות ביותר, הם נתקלים בקיר ברזל, בתקרת זכוכית, בחוזי עתק המוענקים לשחקנים זרים, אשר בהיעדר מחשבה ותכנון לטווח ארוך, נחטפים מכל הבא ליד וסותמים את הגולל על החלומות הכחולים-לבנים של שחקנים צעירים מקומיים. ומן הסתם, ממקדים את חלומם ומדייקים את חזונם ברצון, שלא אחת הוא ברירת מחדל, לשחק בקבוצות שונות בחוץ לארץ, לא בהכרח בליגות טובות מהליגה הישראלית.
חכם וממולח הוא עופר. הוא יודע כיצד כוכבי-על נוצצים ישפיעו על קצב מכירות המנויים, על מרדף של נותני חסויות פוטנציאליים אחריו, ועל מיתוגו של המועדון כמועדון-על – ודאי בישראל, ובקרוב גם, כמשוער, מחוץ לה. ובמאמר מוסגר: האיש לא סובל כשהוא עוקץ את היריבה במלים, בכסף, ביוקרה.
אני חושב על מכבי תל אביב, אשר במשך שנים נחשבה והוערכה כבעלת המאה ולכן לא רק כבעלת הדעה הקובעת והשולטת, אלא כפריווילגית לבחור את כל מי שניתן לקנות בכסף גדול. והנה, משום מקום, לכאורה, מגיע איש עסקים שיש לו גדול יותר, נוצץ יותר, מסנוור ואף מנקר עיניים יותר. לחשוב ולא לדעת אם "קצת שמח קצת עצוב" הן ארבע מילים המתארות את התחושה. ועוד אני חושב על שחקן, שזה עתה עלה מהנוער לבוגרים, ויושב בקצה ספסל המחליפים של אחת מהקבוצות בליגת העל: החמישייה של הקבוצה שלו רצה על המגרש, והוא משעין את הלחי על כף היד הפתוחה, מהרהר בעתידו.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: [email protected] בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
