אחרי כל משחק טוב בליגת העל, הכדורגל שלנו שולף לעצמו "תעודת כבוד" מהכיס. מושג שכנראה קיים רק כאן – טקס דמיוני שבו הכדורגל הישראלי לוחץ לעצמו את היד, מחייך לצלם ומקבל תעודה עם המילה "כבוד". במילים אחרות: לא התבזינו, אולי אפילו הרשמנו. עונת 2024/25, לפחות מבחינת כדורגל נטו, לא רק שעמדה בציפיות – היא עברה אותן בסיבוב. הפעם מגיע לה לא רק תעודת כבוד – אלא תעודת הצטיינות. כן, היה פה כדורגל טוב. צריך להודות בזה ביושר.
רמת המשחקים המרכזיים הייתה גבוהה יחסית, אולי הגבוהה ביותר בעשור האחרון. לא רק שהיו דרמות ומהפכים – גם הכדורגל עצמו היה ראוי וכוונותיו היו טובות. משחק העונה האחרון בטרנר היה תצוגה מייצגת: גם אם הניצחון של מכבי ת"א לא הפתיע אף אחד, אף אחד גם לא ציפה ל-0:3 כבר במחצית. באר־שבע הרגילה אותנו שאסור להספיד אותה, וכולנו באמת האמנו שהיא עוד תחזור ל-3:3. האמונה הזו? סימן מובהק לעונה טובה. בעונות קודמות, תסריטים כאלה היו נשארים בפח של חדר העריכה. העונה כמעט כל האופציות היו על השולחן.
ברור, הכדורגל שלנו רחוק משלמות. ליגת העל עדיין לא תזכה בפרסי יופי, והשחקנים שלנו צריכים להשתפר מבחינה טכנית. לפעמים זה מרגיש כמו ריאליטי שבו בודקים למי יש פחות שליטה בכדור. ועדיין – יש כאן חידוש מהותי: קבוצות רבות סוף-סוף מנסות לשחק כדורגל. לא לשרוד. לא להרדים. לשחק. גם במחיר הנורא של הפקרות הגנתית.
זה כמעט שינוי תרבותי. בית"ר ירושלים היא הדוגמה הבולטת – קבוצה שנראתה כמו צל של עצמה בימי יוסי אבוקסיס, הפכה למסיבה תחת שרביטו של ברק יצחקי. פתאום היא חיה, יוצרת, תוקפת – וגם מנצחת. אפשר להתווכח על היציבות, על הסגל, על העתיד – אבל אי-אפשר להכחיש שהיום בית"ר שואפת קדימה.
גם רוני לוי, שנחשב במשך שנים לסמל השמרנות בכדורגל הישראלי, מציג כבר עונה שנייה ברציפות בהפועל חיפה כדורגל יוזם, ואפילו מהנה. גם בפלייאוף התחתון – בני ריינה והפועל ירושלים מנסות להניע, ליצור, ולא רק להרוג את המשחק. הכדורגל אולי לא מלוטש – אבל יש כוונה נכונה. וזה שווה הרבה יותר ממה שזה נשמע.
תורת הכאוס
אפילו ההיגיון הישן משתבש. "הגנה מביאה תארים", אמר פעם סר אלכס פרגוסון. אצלנו? לא ממש. החוליה החלשה של מכבי ת"א היא ההגנה, וההחלטה של באר־שבע ללחוץ גבוה עולה לה לא פעם בספיגות – ובכל זאת, אחת מהן תיקח אליפות. לא בזכות יציבות הגנתית – אלא בזכות תעוזה. בזכות האמונה שאפשר לנצח דרך ההתקפה, לא דרך בונקר. האמת? הן פשוט יודעות שאין להן את הכלים לסגור משחקים כמו הגדולות של אירופה – אז הן מנסות לכבוש עוד אחד במקום. אולי במקום לרדוף אחרי "איזון", הגיע הזמן שנאמץ את הכאוס.
גם פרגוסון עצמו, באחד הראיונות עם גארי נוויל, אמר את זה במילים אחרות: "מה הטעם להמשיך לשחק רגיל בפיגור 1:0? תדחוף הרבה שחקנים לרחבה ותקווה לנצח. נכון, אתה תישאר חשוף מאחור - אבל הרווח הפוטנציאלי הוא גדול. האוהדים רוצים את זה, הם רוצים לבוא לפאב או למשפחה שלהם עם התלהבות מהמשחק שראו".
אף קבוצה בליגה לא שיחקה כמו מנצ’סטר יונייטד של פרגי, אבל לפחות כמה קבוצות ניסו לחשוב בכיוון. וזה משהו.
ולא נשכח את המרוץ המלהיב לצמרת – לא פחות מארבע קבוצות שהתמודדו ברצינות על האליפות. פעם ראשונה זה שנים שטבלת ליגת העל הייתה טרנד בגוגל. היה עניין אמיתי. נכון, המרוץ לא שרד עד הרגע האחרון – אבל גם הסיום בין מכבי לבאר־שבע הוא פייט ראוי. שתיהן קבוצות עם זהות ברורה, שחקנים איכותיים כמו ווסלי פטאצ'י וקינגס קאנגווה, וקהל שדורש לראות משהו מעבר ל־0:1 קטן.
בשנים האחרונות, בואו נודה בזה, הנמכנו את הציפיות עד רמת "רק שלא ייגמר 0:0". זה היה הסיוט הכי גדול. העונה כמעט כל משחק מרכזי סיפק את הסחורה. גם הקטנות יספקו לנו מרוץ נגד הירידה עד הרגע האחרון.
אז הכדורגל הישראלי עדיין לא יכבוש את אירופה. וגם לא את הקונפרנס־ליג. וכן, חייבים לטפל באלימות, ובכל מה שמסביב לה. אסור להקל בה ראש, היא יכולה להרוס פה הכל.
השאלה היא אם הליגה מתקדמת לכיוון נכון – אז לפחות מבחינת עניין, דרמה, תעוזה, ורצון לשחק כדורגל – התשובה כנראה חיובית. הנה ההוכחה: למרות שהיו לנו כמה ביזיונות בלתי נשכחים, הם לא הצליחו להרוס את הטעם הטוב עד עכשיו.
רוצים שואו
יש טעויות בהגנה? נפלא – זה רק אומר שנראה עוד שערים. המשחק מבולגן? מצוין – לפחות לא נרדם באמצע. קשרים אחוריים לא יודעים להתמודד עם לחץ? מעולה, זה אומר שנראה הרבה התקפות מתפרצות. השוערים ברמה נמוכה? יופי, לא צריך להסביר למה זה טוב. מה רע בזה שכל בעיטה תהיה חצי גול? וחוץ מזה כבר אמרנו - הגנה לא מביאה אליפות בכל מקרה.
הכדורגל הישראלי עדיין נראה לפעמים כאילו הוא מנוהל על ידי אנשים שלא היו נבחרים לוועד הבית. חלק מהשחקנים עדיין לא יודעים להרים כדור בנגיעה. אבל יכול להיות שנפל האסימון ומספיק אנשים הבינו שאנחנו פה כדי לראות שואו, והם רוצים שהלקוחות שלהם ייצאו מרוצים. עם זאת, אסור ליפול לשאננות - מספיק איזה אבוקה אחת שתיזרק למגרש וניזכר שוב בפרצופו המכוער של הכדורגל הישראלי.
זה עדיין כדורגל שנמצא כל הזמן על הקו הדק שבין המרגש למביך, בין הפוטנציאל לפיאסקו. כל משחק יכול לעורר בו טלטלה – או שכולם משבחים את הליגה, או שרוצים להוציא לה צו סגירה. לפחות היא מנסה לפתח סגנון התקפי. לפחות היא מנסה לבדר, ולפעמים היא אפילו מצליחה בכך.
פורסם לראשונה: 01:30, 06.04.25
