ההתאחדות לכדורגל בישראל, מעצם מהותה, תכליתה ותפקידיה, מהווה גוף דו-מהותי: מצד אחד – ארגון ספורט עצמאי, אך מצד שני – בעל אחריות ציבורית מובהקת. עיסוקה בניהולו, קידומו וריכוזו של ענף הכדורגל במדינה, כמו גם מימון משמעותי מכספי ציבור (למשל ממשרדי הממשלה ומהמועצה להסדר ההימורים בספורט), הופכים אותה לגוף מבוקר כמשמעותו בסעיף 9 לחוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958.
הציבור שההתאחדות אמורה לשרת כולל את כל אוהדי הכדורגל בישראל – הן ברמת הקבוצות והן ברמת הנבחרות. אוהדים אלה משקיעים זמן, כסף ואנרגיה, לא מתוך אינטרס כלכלי אלא מאהבה כנה למשחק ולקבוצותיהם. לרוב המכריע של האוהדים אין שום כוונה להתפרע או לעבור על החוק. הם מגיעים ליהנות.
אלא שכמו בתחומים רבים אחרים – מיעוט קולני ואלים מצליח לקלקל לכולם. זהו אותו "קומץ" הידוע לשמצה, אשר מפר חוק, מתפרע, משתמש באלימות פיזית ומילולית, מבריח אוהדים מהיציעים ומכתים את שם הקבוצות.
ההתאחדות, כאחראית על הניהול המשמעתי של הענף, מטילה סנקציות על קבוצות שבמסגרת אחריותן התרחשו אירועים חריגים. אלא שפה בדיוק מתחילה הבעיה: פעמים רבות הענישה אינה מבחינה בין קבוצה שמנסה ככל יכולתה להיאבק באלימות לבין הקומץ שבתוך קהלה. במקרים כאלה נוצרת תחושה שההתאחדות "שופכת את התינוק עם המים". המועדונים נענשים – גם כשהם לא האשמים הישירים, ולעיתים למרות שהם נקטו באמצעים למניעה.
וזה מעלה שאלה קשה: האם הענישה באמת משיגה את מטרתה, או שהיא דווקא מרחיקה את אותם בעלי קבוצות שבאו לכדורגל מאהבה? צריך לזכור: חלק מהקבוצות מנוהלות בידי בעלים פרטיים שהשקיעו הון עתק – לעיתים עשרות ומאות מיליוני שקלים – מתוך אהבה, תחושת שליחות ורצון לתרום לקהילה. האנשים הללו אינם עושים רווח כלכלי מהכדורגל – לרוב להפך. הם מממנים מכספם הפרטי תקציבים, שחקנים, מתקנים וקהילות שלמות. והנה, אותם אנשים עצמם – שהכדורגל זקוק להם נואשות – מוצאים את עצמם שוב ושוב עומדים מול ענישה שרירותית מצד הגוף שאמור לתמוך, לחזק ולעודד אותם. במצבים כאלה, לא מעט מהם שואלים את עצמם: בשביל מה כל זה? אולי פשוט עדיף לפרוש?
המציאות בשטח ממחישה זאת היטב. ניקח לדוגמה את בני סכנין – מועדון מרכזי בצפון הארץ, ללא בעלים פרטי שיכול לערוב לתקציב. בימים אלו המועדון נמצא בסכנה ממשית: או ירידת ליגה – או פירוק. וזאת, רק בגלל שאין מי שיתמוך בו כלכלית. זה בדיוק המקום שבו ההתאחדות הייתה אמורה להתערב, לתמוך ולייצר פתרונות. במקום זאת – היא עומדת מנגד.
על ההתאחדות להיות בעלת אינטרס מובהק לעודד בעלי בית פרטיים, להקל עליהם רגולטורית, לסייע כלכלית, ולדאוג לשמור עליהם בתוך המערכת. אלא שבפועל, המציאות היא הפוכה: לא רק שאין סיוע – יש מכשולים. לא תמיכה – אלא הרתעה.
ואם חשבתם שזו הבעיה היחידה של ההתאחדות – חכו שתשמעו על הנבחרת הלאומית. האמת העצובה חייבת להיאמר: מאז מונדיאל מקסיקו 1970, הנבחרת הבוגרת לא הצליחה להעפיל לשום טורניר משמעותי – לא מונדיאל, לא יורו. מדובר בכישלון מתמשך, מתסכל, טוטאלי. עשרות שנים, עשרות מאמנים, עשרות יושבי ראש, עסקנים, דוברים, מרכזים ופעילים – והכישלון נשאר בעינו. התוצאה? אפס הישגים בזירה הבינלאומית.
לקראת המשחק מול אסטוניה, זהו זמן מצוין להתעורר. ההתאחדות צריכה לערוך חשבון נפש עמוק, לשנות מהיסוד את דרך החשיבה, את שיטות העבודה, את המבנה הניהולי ואת שדרת האימון. אי אפשר לצפות לתוצאות שונות כאשר עושים שוב ושוב את אותו הדבר.
ולסיום, משפט על תקשורת הספורט בישראל: ההתאחדות נהנית מעוצמה אבסולוטית – עד לרמה שבה נדמה שאין עליה שום ביקורת. לא ציבורית, לא תקשורתית. רבים מהעיתונאים, הפרשנים והכדורגלנים לשעבר מצאו בה מקור פרנסה – ולכן מעדיפים להימנע מביקורת. אלה שלא – נזהרים בלשונם, ושומרים על טון נעים, מלטף, לא מזיק.
למה זה קורה? שאלה טובה. הגיע הזמן שגם עליה נקבל תשובה.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: [email protected] בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
