עד לדקה ה-70 לערך היה זה עוד משחק כדורגל, ואפילו לא כזה חשוב במיוחד, עם כל הכבוד לתחושת הבהילות לנוכח היכולת המאכזבת של הקבוצה מתחילה העונה. כמו בכל משחק כדורגל, גם בזה גבולות הטוב והרע היו מוכרים וידועים. הטוב – ניצחון שני ברציפות. הרע – כל דבר אחר. הטוב והרע הם מוחלטים, בינאריים – "1" הוא טוב, כמו שהיה אחרי השער של מקאריץ'; "0", כמו שהיה להפועל רעננה עד לשער השוויון של אושר אבו, פירושו רע.
ואז הבינאריות הזאת איבדה משמעות, או יותר נכון החליפה משמעות. במקום "1" ו-"0" – "חיים" ו"מוות". לקח לי זמן להבין מה בדיוק קרה שם, באחת השורות ביציע התחתון בשער 7, וכנראה שכך גם לצוותים הרפואיים, שהשתהו בדרכם למקום בו התמוטט האוהד חזי יעקובי לאחר שלקה בלבו. המשחק עצר משהתבררה חומרת המצב, והתפקידים התחלפו – לא האוהדים מסתכלים על השחקנים בתקווה שיקרה משהו טוב, אלא השחקנים עומדים על הדשא ומביטים ליציע בתקווה שיקרה משהו טוב בהרבה משער או ניצחון. פתאום אלו הם חסרי האונים. הרי מה תפקידם, לשם מה הם כאן, בבגדים אחידים, מעט מגוחכים? הם יודעים למסור את הכדור מאחד לשני, וגם זה לא תמיד בהצלחה יתרה. כשהחיים עצמם מתפרצים לתוך שדה הפנטזיה שלהם והכדור מפסיק להתגלגל, הם חדלים להיות "שחקנים" והופכים להיות כמו אוהדים – סתם אנשים שעוסקים במקצוע שאינו הצלת חיים. הפרקטיקה של ציפייה לנס היא תרגולת ספורטיבית שחוקה. היא נובעת מהחפיפה הכללית בין אהדה ספורטיבית לאמונה דתית, ובעיקר קורצת לפער הבלתי נסבל בין החשיבות שהאוהד מייחס לדבר לבין היעדר ההשפעה המוחלט עליו. בייאושו מהשחקנים, מגלגל האוהד אל עולמות עליונים את התקווה שבתוספת הזמן יובקע בדרך לא דרך שער. הפעם אלו השחקנים שהיו צריכים שיקרה לאוהד נס.
מפה לאוזן החלו לעבור פרטים ראשוניים, כלליים. ביציע שבו יש כל כך הרבה אנשים שמכירים כל כך הרבה אנשים, נוצר הצורך הטבעי להתאים שם ופרצוף למי שהיה עד לאותו רגע "אוהד שהתמוטט". לא מטעמי מציצנות, מטעמי דאגה לקרובים. ההודעה הגנרית של מגן דוד אדום לא ירדה לפרטים, מן הסתם. נכתב בה "גבר מחוסר הכרה נמצא ברח' התקומה בתל אביב. חובשים ופרמדיקים של מד"א מעניקים טיפול רפואי במקום לגבר כבן 50 במצב אנוש, בפעולות החייאה עם חבלת ראש. עדכון בהמשך". אצטדיון בלומפילד הגדול צומצם לכתובת שאינה ידועה לאיש ושאינה נמצאת בשימוש אלא במקרים שכאלה, והפך ל"רחוב התקומה". ב"בלומפילד" משתמשים כשמדובר בכדורגל, ב"רחוב התקומה" כשמדובר בחיים ואובדנם. "נמצא", תואר אותו גבר כבן 50, משל חלף על פניו במקרה אדם אחד והוא לא קרס פתאום, מוקף באלפי אנשים, במקום בו נדמה כי ישנו אמבולנס רק למקרה ששחקן ישבור את הרגל.
מדאיגה עוד יותר מהקביעה כי הוא במצב אנוש – מה שהיה ברור לכל מי שראה את גופו של אחד הפרמדיקים עולה ויורד, עדות לפעולות החייאה אינטנסיביות – היתה הידיעה שמדובר ב"גבר כבן 50". המחשבה השנייה שלי, אחרי הראשונה והמובנת מאליה והיא שהלוואי שייצא מזה בשלום, היא שהוא נמנה עם קבוצת סיכון. לא להתקף לב, אלא להימצאות במגרש עם ילד. כמה קיוויתי שהוא היה שם לבדו, עד שדובר וסופר שלא, שבנו היה שם יחד איתו, צמוד כל כך, חשוף כל כך, למה שיהפכו לרגעים האחרונים בחייו של אביו. האם טוב למות בחושך, בהיחבא, בלי שאף אחד רואה? לא, אבל גם על סקאלה שאין בה טוב, רק גוונים שונים של טרגדיה, זו נדמתה בעיניי טרגית במיוחד. זה היה שובר לב גם אם היה מתרחש במסעדה באמצע אירוע משפחתי, אבל אצטדיון כדורגל הוא מקום מיוחד, מקדש של יחסי אב ובן, מקום בטוח ששייך רק להם ואפשר ללכת אליו בשמחה, ואם צריך אז גם לברוח. הוא חסין לכל פגעי החיים, משמר ומחייה קשר גם אם ההורים התגרשו. אהדה לקבוצת כדורגל, קלישאתי ככל שזה יישמע, היא נגזרת של קשר דם. עבור האב שלוקח את הילד איתו לכדורגל, הוא מייצר גשר אל העבר ומהדהד את התלות של הבן, שרוצה להיות כמוהו ורואה בבחירותיו של האב – הגם שלא נבחרו על ידו, אלא גם הן תוצר של הכתבה מדור קודם – משהו המחייב גם כלפיו. יכול להיות שילד שהולך עם אביו לכדורגל מגלה כלפיו מרדנות בכל סיטואציה חברתית או משפחתית אחרת, שהוא מקפיד לומר "לא" בדיוק כשהאבא רוצה שיאמר "כן", שהם נוטים לריב על קטנות כגדולות. אבל המגרש – והרוטינה במסגרתה מגיעים למשחק פעם בשבוע, אחת לשבועיים או שלוש פעמים בשנה – מבטא את נצחיות החיבור ביניהם ואת היותו בלתי תלוי בדבר.
אהדה לקבוצת כדורגל היא לעתים פלטפורמה לחוויית רגעי התעלות ואושר גדולים, תלויי תוצאות. מי שהתמזל מזלו לא לאהוד את הפועל תל אביב יכול לבנות על כך שקבוצתו תספק לו אחת לשלוש או ארבע שנים איזה קתרזיס ספורטיבי בדמות צלחת אליפות או גביע. עבור כל היתר, ואוהדי הפועל תל אביב הם לא היחידים, משמשת האהדה למטרות אחרות לגמרי. זו שבטיות מודרנית, המונית כמו שיכולה להיות התכנסות של שמונת אלפים אנשים, אבל גם פרטית להחריד, ובה יש מקום רק להורה ולילד. יש מסורות של חניה במקום מסוים, עצירה לאכול לפני או אחרי במקום הקבוע, שיחות מקדימות לקראת המשחק וסיכומים אופטימיים או פסימיים (תלוי בתוצאה ובהשקפת העולם של השניים) לאחריו. הם, אבא ובן באשר הם, אינם אוהדי הפועל תל אביב היחידים, אבל האהדה שלהם ייחודית משום שהם עצמם ייחודיים. זו תעודת הביטוח היחידה שאיזשהו מועדון כדורגל מסוגל לספק לאוהדיו. הוא לא יכול להבטיח שיגיע חלוץ לפני תום מועד ההעברות, והוא אפילו לא יכול להיות ודאי מספיק כדי לגרום לכך שהפועל תל אביב תהיה עם יותר מחמש נקודות אחרי ארבעה מחזורים בליגה הלאומית. אבל הוא כן יכול – תמיד וללא שום סייג – לספק את הנסיבות שיאפשרו לאבא ובן להיות ביחד למשך שלוש שעות.
האופי המשחקי של הכדורגל מגשר על פערים שבהכרח קיימים בין הורה בן 50 לילד בן 15. הם הרי לא יכולים לדבר באותה מידה של הבנה ותשוקה על כל נושא אחר. לא על כסף ולא על פוליטיקה ולא על לימודים. בכל שדרה של החיים, בכל תוואי של הקשר ביניהם, נוכח בבסיס הפער הבלתי ניתן לסגירה שנובע מעצם מרותו של האב על הילד. הוא יודע יותר. הוא קובע. הדבר נכון, בגדול, גם באהדת כדורגל, שכן האב מעצם היותו מבוגר יותר משמש כמעין סמכות רוחנית עבור הבן. הוא ראה במו עיניו את מה שהבן קרא, אם היה חקרן מספיק, רק באינטרנט. הוא יכול לומר שאנטוניץ' הוא לא בדיוק דגלאס דה סילבה, ולבנו לא יהיה מושג על מה הוא מדבר. אבל החל משלב מסוים, והוא מגיע מוקדם יותר מאשר בכל נושא אחר, הניסיון העודף של האב מתייתר כך ששניהם שוהים באותה מדרגת אהדה. הבן מתחיל, מה שנקרא, "להבין בכדורגל", והוא יכול – למרות שהוא רק בן 15 או 13 או 11 – להבין שמשהו פה לא תקין אם קיבלנו עוד שער על מורגן. והוא מבין שאולי נכון היה לבצע חילוף מעט מוקדם יותר. כדורגל, בזכות היותו קסם שמשלב באופן כל כך טבעי תחכום ופשטות, מאפשר לכולם להבין בו לגמרי או לא להבין בו כלל במידה שווה – לאבות שהיו במשחקים בעילוט לפני שני עשורים ולילדים שחושבים שמסתלבטים עליהם כשמספרים שפעם הפועל תל אביב ניצחה בדרבי.
4 צפייה בגלריה
המחויבות של הפועל - להיות שם מספיק זמן בשביל הנכד של יעקובי. אוהד הפועל ת"א חוגג
(צילום: עוז מועלם)
הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אם הולכים עם אבא למשחק הוא לא גרוע כלל – אפשר להפסיד במשחק. אבל גם ההפסד הוא נגזרת שולית של החוויה, משום שאפילו ההפסד הגדול ביותר, אפילו ירידת ליגה, לא תמנע את המשכיותה של החוויה, את קיומו של הביחד. עד שהמציאות האמיתית שבה אנשים מתים מתפרצת לתוך המציאות האלטרנטיבית של הכדורגל, שבה "מוות" פירושו הפסד, ושוברת את המעגל. לא, כבר לא יהיה עוד משחק עם אבא, יהיה סתם עוד משחק. ולפתע כל הדבר הגדול הזה שנקרא "הפועל תל אביב", שעד אז אפשר היה לטעות ולחשוב שהוא מעניין מספיק בזכות עצמו, נסדק, ומתגלה שכל מה שהיה משנה בקבוצה הזאת לאורך כל הזמן הזה הוא לא שאולי תנצח את בית"ר ירושלים או חלילה תפסיד למכבי תל אביב (או שומו שמיים תעשה תיקו עם רעננה), אלא שהיא מציעה את האפשרות המופלאה להיות עוד יותר הבן של ועוד קצת האבא של. ומשזה נגמר, ואין אבא והיא נותרת לבדה, צריך למצוא בה את המשמעות העירומה, כקבוצת כדורגל שעוקבים אחריה לבד ומתעניינים בתוצאותיה לבד, והיא אולי, אולי, לכל היותר, גל-עד, אנדרטה של 22 רגליים בצבע אדום שמעתה ואילך תזכיר לילד את אבא. ואיך אפשר יהיה לשוב לאותו המקום, לאותה השורה, לאותו היציע, ולשבת ליד כיסא ריק? יש הרבה כסאות ריקים בבלומפילד, אבל אף אחד לא ריק ככה. האם שער הוא שער כשאין מימין מישהו לתפוס בזרועו ולחבק אותו? והאם הפסד הוא הפסד אם אין מישהו לבכות על כתפו ולשמוע אותו אומר שזה רק כדורגל? במקום להזכיר את מה שישנו ואולי לא מקבל ביטוי בשדרות אחרות של החיים – החיבור בין אבא לבן – הכדורגל מתחיל להזכיר את מה שאיננו. את אבא.
אני לא מכיר את משפחת יעקובי, ואין לי את הכלים ולבטח לא את היומרה או הניתוק הדרושים כדי להתנבא כיצד האירוע יעצב את הקשר של הבן עם הפועל. בזהירות הראויה, אני מעריך – ואולי גם מקווה – שזה לא הסוף, אלא רק התחלה אחרת. המחזוריות של קבוצת כדורגל קשה לעתים. אפשר היה לייחס לה אטימות, לו רק היתה בן אדם ולא רעיון שאלפי אנשים מעניקים לו משמעות מלאכותית. איך לעזאזל היא ממשיכה לשחק? איך ייתכן שבדיוק שלושה ימים אחרי שמישהו מת ביציע היא תשחק שוב, כאילו כלום, בנוף הגליל? שלושה ימים? איך ייתכן שכמה דקות אחרי שמישהו פונה במצב אנוש לאמבולנס ממנו לא יצא בחיים חידשו את המשחק? יכול היה להיות נחמד מצדה של הפועל תל אביב לעצור לרגע, להרכין ראש ולסתום את הפה. אבל המחזוריות הקפואה הזאת, של משחקים עם קהל ובלעדיו בקורונה או במלחמה, היא גם הכוח המרפא של הקבוצה, וזה שמעניק לה משמעות כלשהי מלכתחילה. היא הרי נצחית ואטומה. היא יודעת רק לקלוט רגשות של אחרים. היא לא יודעת לאחל מזל טוב ביום הולדת, היא לא יודעת לבכות כשרע. היא נוטה, באופן מרגיז במיוחד, להפסיד כשהיא נדמית לדבר החשוב בחייך, ולנצח כשיש לך צרות אמיתיות. אם הפועל היתה בן אדם, ואפילו אחד סוציומט, לא היה לה פרצוף לחטוף שער מהפועל רעננה בדקה המאה ומי יודע כמה דווקא במשחק הזה. אבל "הפועל תל אביב" לא יודעת שמישהו מת, ולא אכפת לה כשמישהו נולד – אלו רק האנשים שמתעניינים עד כדי כך בקורותיה, שיוצקים לתוכה איזושהי משמעות. ומהבחינה הזאת, מועדון כדורגל הוא ההמצאה הגדולה בהיסטוריה, משום שלמעט מקרים חריגים, אין לו סוף. הוא נולד לפניך, הוא יחיה אחריך, וכל מה שהוא יכול להציע לך זה שתפיק ממנו איזה ערך שאתה רוצה. הוא, מבחינתו, יכול לספק רק עוד משחק ועוד משחק, והוא מוכן להיות בסביבה – אף שהוא לא יכול להתחייב אם תהיה זו סביבת ליגת העל או הליגה הלאומית – כמה שצריך עד שגם אתה בעצמך תהפוך מילד שהולך עם אבא שלו לאבא שלוקח את הילד שלו. ועכשיו כל תכליתה של הפועל תל אביב מבחינתו של הבן של יעקובי ז"ל, היא להישאר שם מספיק זמן עד שיבוא גם הוא עם הילד שלו למשחק ויספר לו על סבא. לפחות בזה אפשר לבנות על הפועל תל אביב. אני מקווה.
