השבוע, 5 ביולי, ימלאו 50 שנה לניצחון של ארתור אש בגמר ווימבלדון על ג'ימי קונורס. אש היה פורץ גבולות כטניסאי שחור בתיכונים, במכללת UCLA, בצבא, כחבר בסגל הנבחרת האמריקאית לגביע דייויס – השחקן השחור הראשון שזכה בגראנד־סלאם (אוסטרליה 1968), ולאחר מכן גם בארה"ב ב־1970 ובווימבלדון ב־1975 – עד התואר של יאניק נואה ברולאן גארוס.
אש נלחם בדעות קדומות, בהתנהגות הבוטה של הטניסאי הרומני אילייה נסטאסה, ובמאבקים משפטיים ומקצועיים מול קונורס. מחלות לב גבו מחיר כבד ממשפחתו: אמו הלכה לעולמה כשהייתה בת 27, אביו סבל מהתקפי לב ואש עצמו מת מסיבוכי המחלה לאחר שנדבק באיידס במהלך ניתוח עקב עירוי דם נגוע.
הטניסאי נעצר פעמיים בוושינגטון במהלך הפגנות מול שגרירויות האיטי ודרום־אפריקה, ונלחם שש שנים להוציא לאור את הספר "הדרך הקשה לתהילה", שתיאר את המאבקים של ספורטאים שחורים. ספר שלדבריו היה הישג גדול יותר מכל תואר שזכה בו על המגרש. עד השבוע האחרון לחייו פעל כדי להשלים את האוטוביוגרפיה "ימים של חסד".
ארתור אש היה לוחם. הטניס שימש אותו כקרקע שממנה צמחו מאבקים רחבים יותר, במטרה ליצור עולם הוגן ושוויוני יותר, מקום שיש בו צדק וחסד. במשך ארבע שנים דרום־אפריקה מנעה ממנו להיכנס למדינה כדי להשתתף בטורניר טניס, מהלך שתרם לבידודה בזירה הבינלאומית, כולל בגביע דייויס.
אחרי שסוף-סוף נכנס לטורניר בדרום אפריקה, אש העפיל לגמר כבר בשנה הראשונה, ב־1973, ושוב ב־1974, אך בשני המקרים הפסיד ליריבו הגדול קונורס. ב־1974 ניגש אש לדוכן הכרטיסים כדי לרכוש כרטיס עבור חבר אפריקאי. חשוב לזכור: באותה תקופה הוא סגן אלוף הטורניר. האישה שמאחורי הדלפק אמרה לו: "אם אתה רוצה לקנות כרטיסים, אתה צריך לגשת לדוכן שבו מוכרים כרטיסים לשחורים".
3 צפייה בגלריה
ארתור אש אחרי הניצחון על קונורס
(צילום:Terry Chambers/Fox Photos/Hulton Archive/Getty Images)
אגדה שקטה
אש נדרש להיאבק תמיד. כשקיבל ויזה לדרום־אפריקה, ספג ביקורת חריפה מצד השחורים המקומיים, שראו בכך הענקת לגיטימציה למשטר האפרטהייד. אש הסביר שהספורט בעיניו הוא כלי לשבירת חומות של חוסר צדק, והופעתו בטורניר במדינה גזענית היא מבחינתו "פשרה קטנה בדרך להישגים גדולים הרבה יותר". הוא הבין שכדי לנצח משטר שמסוגל לכלוא את נלסון מנדלה דרושה שיטה של מאבקים קטנים, ניצחון אחרי ניצחון, כמו נקודות במשחק טניס. תוכנית לטווח רחוק.
והוא צדק. אש לא היה שחקן שכבש כל משטח או שינה את חוקי המשחק. הסגנון השקט והקור רוח ברגעי לחץ אפיינו אותו לא פחות מהסרב והחבטות. ניצחונו על קונורס בגמר ווימבלדון הפך לאגדה, לא רק בזכות ההפתעה שבניצחון של מי שנחשב אנדרדוג, אלא כי אש יישם תוכנית משחק חכמה ומחושבת להפליא. הוא היה אדם שראה קדימה. במקרה הזה, הדרך התבטאה באמצעות ספורט.
אש היה מהפכן מסוג מיוחד. פניו נותרו שקטות כמעט בכל מצב, אך בתוכו סערו רעיונות וזעם על עוולות. הוא האמין בסובלנות, סבלנות ואיפוק – תכונות שכבר אז הלכו ונעלמו. ילד בן 12 שנדחה מתחרויות טניס ב־1955 הפך כעבור 20 שנה לזוכה בתואר החשוב ביותר בספורט הלבן. אש פעל מתוך אמונה שזרעים שהוא זורע יניבו פרי בעתיד, גם אם לא יספיק ליהנות מהתוצאה בעצמו. לזו דרושה גדולה פנימית יוצאת דופן.
אין מחלוקת לגבי המורשת הספורטיבית שהותיר אש, או פועלו בתחום זכויות האזרח בארה"ב ובעולם. שמו מונצח בשדרות, במרכזים אקדמיים, בספריו, באצטדיון המרכזי של אליפות ארצות־הברית בקווינס, ביוזמות שייסד עבור נוער שחור אורבני ובקרנות שפעלו להעלאת המודעות ליחסי מין בטוחים ולמאבק במגפת האיידס. שנה בלבד אחרי התקף הלב הראשון שלו, שהוביל לפרישתו בגיל 36, כבר התמנה לתפקיד בכיר באגודת הלב האמריקאית.
רק בתחום אחד המורשת שלו לא הצליחה להמשיך את דרכה. בניגוד לסבב הנשים, טניס הגברים עדיין נותר במידה רבה ספורט המאפיין את מועדוני היוקרה ומגדלי השן. "זה קשה", אמר פעם דונלד יאנג, שהיה תקווה גדולה לטניס השחור שלא מומשה במלואה. "אתה נכנס לענף שבו אתה לא רואה כמעט אף אחד שדומה לך. בספורט אחר יש אנשים עם רקע דומה לשלך, שאוהבים את אותה מוזיקה. בטניס הגברים זה חסר. זה לא פשוט".
פורסם לראשונה: 01:30, 02.07.25
