רק לפני חמש שנים שבר שון וייסמן את שיא ההעברות בוויאדוליד מהליגה הספרדית הבכירה. רונאלדו, בעלי הקבוצה ואגדת הכדורגל הברזילאית, רכש אותו בארבעה מיליון אירו עבור האיש שלו על הקווים, חוסה פאצ'טה, שדרש להביאו. בחודשים האחרונים המאמן וחלוץ נבחרת ישראל התאחדו מחדש בגרנאדה מליגת המשנה, אלא שהפעם פאצ'טה פשוט הפסיק לספור את וייסמן.
ההידרדרות במעמדו של השחקן מול מאמן שהעריך אותו מאוד בוויאדוליד אינה קשורה הפעם לביצועים על הדשא, כפי שהעיד פאצ'טה בעצמו, אלא בעיקר לעובדה שמדובר באחת המדינות העוינות ביותר לישראל מאז 7 באוקטובר. המקרה ממחיש את המצב העגום של הספורט שלנו, וזאת עוד לפני האירוע הקיצוני שחווה וייסמן בגרמניה: החלוץ סיכם את תנאיו בפורטונה דיסלדורף, עבר בדיקות רפואיות ואף הצטלם עם חולצת המשחק. אלא שאז נכנעה הנהלת הקבוצה למחאת האוהדים בשל פוסטים ישנים של וייסמן ובהם אמירות קיצוניות נגד עזה, ושלחה אותו מיידית בחזרה לספרד.
מעמדו הבינלאומי של הספורט כחול־לבן מידרדר בהתאם למגמה העולמית והאקלים הכללי כלפי המדינה, ובשבועות האחרונים זה כבר נראה כמו גל צונאמי. גורמים רבים, בהובלת דמויות בעלות השפעה מהעולם המוסלמי, מנסים לדחוף את הספורט הישראלי אל הצוק, מה שייחשב מבחינתם להישג תודעתי גדול.
חרם, כבר לא שקט
מאחורי הקלעים מתקיים חרם לא רשמי, אך גם לא שקט, מצד מדינות אירופיות רבות כלפי כדורגלנים כחול־לבן. הוא אינו נובע בהכרח מאידיאולוגיה אנטי־ישראלית, אלא בעיקר מחשש להתמודדות מול קהל מקומי וחדרי הלבשה עם שחקנים מוסלמים. יתרה מכך, סוכנים רבים מעדיפים לשמור על חשאיות במשאים ומתנים לגבי שחקנים עד לרגע האחרון, מחשש שחשיפת המגעים תוביל למחאה שתטרפד את המעבר, כפי שקרה עם דור תורג'מן וריינג'רס.
בשל החרם, סוכנים פונים לשווקים מוגבלים ופחות איכותיים, כמו במדינות ידידותיות יחסית. שחקנים רבים מופנים ל"מושבה" ההולכת ומתפתחת בארה"ב או לליגות כמו ההונגרית, הבולגרית והרומנית. הליגה בדובאי, למשל, סגורה עבור הישראלים מאז המערכה עם איראן, כפי שחווה על בשרו ערן זהבי, שכבר סיכם באל־נאסר אך בקבוצה נסוגו מההסכם.
ויש גם את הצד השני של המטבע: קושי בהבאת זרים לארץ, גם כמותית וגם איכותית, וזאת דווקא בעת שבהתאחדות הוחלט להגדיל את מספרם. גם במקרה זה, הכדורגל הישראלי נאלץ לפנות לשווקים פחות מוכרים או פופולריים, בעיקר לליגה הברזילאית השנייה או לליגה הפורטוגלית. המועדונים הגדולים, בעלי התקציבים המשמעותיים, מתקשים להנחית שחקנים שוברי שוויון. לכן, חלקם ממתינים למציאות, או אינם מביאים שחקנים כלל, כמו במקרה של הפועל באר־שבע. וזו עוד הבעיה הקטנה: זרים רבים רוצים לעזוב בשל המצב הביטחוני, כפי שקורה עם ווסלי פטאצ'י וטייריס אסנטה במכבי ת"א.
הבית הבולגרי
מובן שגם הכסף בסופו של דבר מדבר, בטח במועדוני כדורסל כמו הפועל ומכבי ת"א, שמשחקים בבמה הגדולה של באירופה. עם זאת, נאלצו שם לעגל פינות כדי להנחית כוכבי־על. עופר ינאי, למשל, בשאיפה לבנות קבוצת יורוליג מרשימה שחלק משחקניה לא רצה להגיע לישראל, מצא פתרון: בסיס קבע בסופיה – שם ישהו חלק מהזרים כמו אלייז'ה בראיינט ודן אוטורו – לפחות עד המאני־טיים של הליגה. גם חלק מהעובדים והשחקנים הישראלים ייאלצו להעתיק את ביתם לבירת בולגריה.
ויש את נושא הביתיות הכואב. המועדונים כבר התרגלו למציאות שבה הם אינם מארחים משחקים בינלאומיים, וכך גם הנבחרות. מעבר להשלכות המקצועיות, הם מתמודדים עם אובדן הכנסות ועל עלויות גבוהות על טיסות למשל. אפילו על המדינות המארחות, שהיו עד כה ידידותיות ומסייעות (הונגריה, סרביה ורומניה), כבר מופעל לחץ כבד לא לאפשר לקבוצות הישראליות לשחק אצלן, מחשש לאירועים חריגים ברחובות הערים. בקבוצות כבר העבירו לאוהדים שמלווים אותן הנחיות מחמירות.
יו"ר ההתאחדות לכדורגל, שינו זוארץ, התייחס לנושא: "ברור שהמצב רגיש, וזה משפיע מאוד על העניין הכלכלי, אבל לא נוותר ולא נפסיק פעילות. יש ניסיונות להוביל להשעיה שלנו, ואנחנו עובדים קשה מול זה. יש גם אחריות לכל כדורגלן ואוהד לגבי מה שהוא אומר ומתבטא".
הלך הכסף
כאמור, אחת הבעיות המרכזיות היא הנושא הכלכלי. זה מתבטא בעיקר במכבי ת"א כדורסל, שתקציבה מושתת ב־60 אחוז על מינויים, אך אובדן ההכנסות הוא רוחבי וחוצה ענפים. ישראל יצאה ממעגל אירוח אירועי ספורט בינלאומיים זה כשנתיים, ויהיה לה קשה לשוב אליו בשנים הקרובות.
מדובר באובדן לגיטימציה בינלאומית והכנסות לאיגודים, על רקע ביטול תחרויות בישראל – בג'ודו (גראנד־סלאם), באופניים (בוולודרום בהדר־יוסף) ובהתעמלות האמנותית. בנוסף, ספורטאים צעירים רבים יוצאים לבדם לתחרויות בחו"ל כדי לצבור ניסיון ולהתקדם בדירוגים העולמיים, כאשר הוריהם נאלצים לשאת בהוצאות, כולל על מאמנים שמלווים אותם.
אחת ההכנסות המשמעותיות ביותר של ההתאחדות לכדורגל מגיעה ממשחקי הנבחרת - אירוח משחקים באצטדיונים מלאים, לכן גם היא נקלעה למשבר פיננסי. אופ"א הבהירה שהיא אינה הכתובת לפיצויים, והדרך היחידה לפתור את העניין היא דרך הממשלה, שתעניק פיצוי על האובדן הכספי הנאמד בעשרות מיליוני שקלים. גם הקבוצות והאיגודים השונים יפוצו בסכום יחסי.
החשש הגדול ביותר הוא שאחת מאבני הדומינו תיפול ותוביל לאפקט של קריסה, ענף אחר ענף. הגוש המוסלמי בעל הכסף הגדול וההשפעה הקריטית לוחץ על סילוקה של ישראל מכל תחרות/אירוע בינלאומיים, ואי־אפשר להקל בכך ראש. בדיוק כמו מצבה הכללי של המדינה, גם לספורט הישראלי חסרה הסברה.
במקום זאת, ישנו ניצול של כוחות פנימיים במוסדות הבינלאומיים והבנה כי השימוש בפוליטיקאים ישראלים, כפי שהיה נהוג בעבר במצבי קיצון, אינו נכון כעת בשל האנטגוניזם כלפיהם. לכן, אחת הדרכים להתמודדות היא התנתקות מוחלטת מהשימוש בהם.
מעטפת פסיכולוגית ודיפלומטית
הוועד האולימפי מעניק מעטפת הגנה לאיגודים. בניגוד למועדונים פרטיים, מדובר בארגון הפועל תחת סטנדרטים ברורים, מה שמקל את ההתמודדות עם המשבר הבינלאומי. הוועד והאיגודים "הולכים על ביצים" כדי למנוע הדחה אפשרית מ"היבשת השישית של העולם" – יבשת הספורט – שבה יש חוקים ברורים שחייבים לעמוד בהם כדי להיות חלק ממנה. אחד הסעיפים החשובים ביותר שעליו הם מקפידים הוא התמקדות בספורט בלבד, ללא התבטאויות פוליטיות ברשתות.
הדבר נובע מתדרוכים ברורים ושיתוף פעולה מצד הספורטאים היחידנים. ספורטאי אולימפי שהיה מתבטא בצורה דומה לזו של וייסמן היה מושעה מתחרויות, ולכן יש תקשורת מסודרת שנועדה למנוע פעולות כאלה.
נושא חשוב נוסף עבור נבחרת ישראלית שיוצאת לתחרויות ומחנות אימון בחו"ל הוא שיתוף הפעולה מול המדינות המארחות בנוגע לאבטחה. בשלב זה עדיין אין החרמה של אירוע כזה או אחר.
למשל, ישראל השתתפה במשחקים האירופיים לנוער שנערכו במקדוניה ובמשחקי העולם המתקיימים כעת בסין. מצד אחד, ישנה שחיקה כלכלית בתשלומים על אבטחה מוגברת לספורטאים ישראלים ובתקציב הטיסות, שרק הולך וגדל מכיוון שכל התחרויות נערכות בחו"ל.
משרד הספורט מכניס את תוכניות האבטחה להכנות האולימפיות, אך עדיין קיים חוסר משמעותי בתקציב. מצד שני, המדינות המארחות מקבלות את הבקשות השונות לאבטחת המשלחות באופן מיוחד.
התמודדות נוספת לאור המצב היא הנושא המנטלי. הוועד האולימפי הקים מערך מיוחד כבר לפני עשור, עם מעטפת בעלות של חמישה מיליון שקלים בשנה. פירותיו באו לידי ביטוי במדליות אולימפיות, אך במצב הנוכחי הוא מסייע בעיקר להתמודדות היומיומית של הספורטאים.
כבר לא מדובר רק בהתרגשות או בלחץ לקראת תחרות. הספורטאי הישראלי מוצא את עצמו בתנאים שאף אחד אחר בזירה העולמית כיום לא מתמודד איתם: לעלות עם אבטחה כבדה לכל תחרות, להסתגר בבתי המלון ובעיקר להשאיר מאחור משפחה תחת טילים ומלחמה. גם המאמנים מתקשים להתרכז רק בספורט, לכן המערך המנטלי, בשיתוף פעולה עם האיגודים, עובד שעות נוספות בשבועות האחרונים, כולל פסיכולוגים, מנטורים ועוד.
הספורטאים הישראלים ממשיכים להתחרות, גם בתנאים הדורשים תקציבים גבוהים יותר ועם סינון של מדינות "אדומות" שבהן אין אפשרות להתחרות. אך הסיבה המשמעותית ביותר לכך היא הנושא הדיפלומטי, שבישראל הבינו את חשיבותו לפני מספר שנים והגבירו אותו בחודשים האחרונים. נעשו פעולות להכניס נציגים ישראלים לאיגודים הבינלאומיים, כמו יעל ארד (חברת הוועד האולימפי הבינלאומי), שינו זוארץ (שנבחר לאחרונה לאופ"א), נועה שמידע (בטקוואנדו), דפנה לנג (באופניים) ואבי פרץ (בטניס), במטרה למנוע מראש מחשבות על הדחה של ישראלים מתחרויות. הם עושים זאת בזכות קשריהם האישיים והקִרבה שלהם למוקדי קבלת ההחלטות.
מדובר ברשת דיפלומטית חשובה, שהתבטאה בשבועות האחרונים עוד לפני הפעלת ה"צוללת המשפטית". עורכי דין זרים וישראלים מיירטים מבעוד מועד העלאת נושאים לסדר היום שעלולים לפגוע במעמד של ספורטאים ישראלים. הדבר מתבצע בשיתוף פעולה עם משרד החוץ ומשרד הספורט, במטרה לא לחכות ליד המקרה או לאירוע מתגלגל שעלול להוביל לאפקט דומינו.
הספורט הישראלי, כמו המדינה כולה, נמצא תחת סיר לחץ מדיני, צבאי וספורטיבי עם השלכות משמעותיות שעוד לא הגענו לשיאן. החשש הגדול הוא מפעולות אנטי־ישראליות מאורגנות. נקודת החולשה הן הקבוצות הפרטיות, שבהן השפעת הקהל המקומי והיעדר מערכת ערכים או תקנונים מחייבים, כפי שחווה על בשרו וייסמן בימים האחרונים, היא עצומה.
פורסם לראשונה: 01:30, 10.08.25
