שלוש שעות לפני המשחק מול מכבי ת"א, איש המשק של בית"ר ירושלים ושני סייענים אמורים היו לנסר את קורות השער שלמרגלות היציע הצפוני ולסחוב אותו כל הדרך אל הקצה השני של המגרש אליו נקבע מראש כי בית"ר תתקוף. למה? כי מההרכב של ברק יצחקי השתמע כאילו בקצה אחד של המגרש יהיו שני שערים ובקצה השני אפס.
ירדן שועה, עומר אצילי, דור מיכה ומיירון ג'ורג'? זה עוד כלום. אליהם הוא הוסיף גם את טימוטי מוזי וסילבה קאני לכדי ההרכב הכי התקפי שחוקת הכדורגל מאפשרת. עוד אחד מסוגם והמשחק היה נפסל על ידי המשקיף. למול אמצע מחוזק של מכבי – יוריס ואן אובריים ואיסוף סיסוקו ביחד – הציב יצחקי את מיכה וירין לוי בלבד. הגבול בין אמונה עיוורת לסתם עיוורון הוא דק, ויצחקי הילך עליו בביטחון. קל להיות בטוח כשירין לוי בצד שלך. אין עוד אחד כמוהו, וגם לא צריך – ירין לוי הוא שניים בעצמו. השער שלו בדקה ה־97 היה הדובדבן הכי יפה שהונח אי פעם על קצפת.
תוכנית המשחק של בית"ר הייתה חרבו דרבו. יש בכך מן ההיגיון – אם לבית"ר לא היה מה להפסיד, אז שיהיה לה הכי הרבה עם מה לנצח. כל כך הרבה שחקני התקפה בצהוב־שחור היו על המגרש בו זמנית, שהאופציות ההתקפית היחידות על הספסל היו פטריק טוומאסי ויצחקי עצמו, שספק אם יש לו כושר לחמש דקות. השמועה מספרת שאי שם מאחור, מעבר להרי החושך, נמצאו גיל כהן, ז'אן מרסלן וליאל דרעי, ששלפו את שלושת הקשים הקצרים וכך נגזר עליהם לשמש כשחקני הגנה של קבוצה שלא מביטה לאחור.
למרסלן, עם כל הכבוד, הסידור הזה לא התאים. אין לו שום דבר אישי נגד גיל כהן ודרעי, אבל למה אחרים כן והוא לא? להיות בלם בקבוצה כמו בית"ר משול לצפייה מבעד לחלון סגור בילדים אחרים שמשחקים בחצר. אי שם הרחק ממנו שועה מעביר בין הרגליים וקאני מחלק עקבים, והוא צריך להרחיק? לא מתאים לו, גם הוא רוצה, אז בדקה ה־66 הוא יצא מהחדר, ירד למטה ונכנס לחצר. על סף הרחבה נפל לו כדור על הרגל, ומרסלן הוכיח שבקבוצה עם שלושה חלוצים וארבעה קשרים שמסתכלים קדימה אפשר למצוא ברק גם ברגליים של הבלם. זה נחשב בבית"ר למישהו שאמור לעצור את ההתקפות של היריבות? הוא יכול להתחפש לדניס ברגקאמפ ואף אחד לא ישים לב. חכו תראו למה מסוגל מיגל סילבה, לא תאמינו.
הבינוני הוא הטוב החדש
אין ניצחונות מכוערים במחזור ה־31, זמן בעונה שבו אסתטיקה היא אפילו לא מותרות – היא זוטות. מידת ההתאמה בין האיכות לתוצאה הסופית חשובה בחודשים ינואר ופברואר, נניח שגם במארס, ולא בגלל שיופי הוא ערך בפני עצמו. זה חשוב משום שמההתאמה – ובעיקר מהיעדרה – אפשר להסיק על העתיד לבוא. ניצחונות שקריים במחזור ה־20 דינם שיהפכו להפסדים אמיתיים עד המחזור ה־30. כשנותרו עוד שישה מחזורים בלבד, ניצחונות מחוספסים וגסים חדלים להיות מדאיגים, משום שלא נותרו עוד הרבה משחקים שבהם צריך להסתיר את העייפות והבינוניות, ולא נשארו יותר מדי סוסים לגנוב.
אפשר את זאת לנצח בתוספת הזמן, ומול ההיא לחזור מפיגור למרות שלוש בעיטות בלבד למסגרת, בלי לפחד שאו־טו־טו הסטטיסטיקה תתיישר. וממילא, בשלב הזה של העונה – במיוחד במכבי ת"א שבעת הקמפיין האירופי רווי הטיסות, אבל גם בהפועל באר־שבע – המכלים מתרוקנים והרגליים הופכות כבדות מעול הדקות והחשיבות הגוברת. הבינוני הוא הטוב החדש.
אי־אפשר לשחק טוב, הכי טוב, בזמן הזה של העונה. גם לא צריך. קבוצות מגיעות לשיא בשלבים מוקדמים יותר, ומשם הן צריכות לסחוב בירידה. בשני המשחקים האחרונים באר־שבע משחקת עם בלם היד למעלה, דואגת שלא להתגלגל – מנצחת את בית"ר רק בדקה ה־94 למרות שהייתה ביתרון מספרי במשך למעלה ממחצית, ומנצחת את הפועל חיפה במחצית שנייה שהדבר היחיד שהיה יותר גרוע ממנה זו המחצית הראשונה. כדורגל משחקים ממחזורים 1 עד 30. מהמחזור ה־30 זה מפסיק להיות כדורגל ומתחיל להיות כדוראש, אולי אפילו כדורתחת (או בשמו הרשמי, כדוראופי). באר־שבע כבר הוכיחה שהיא יודעת לשחק כדורגל. בחמשת המחזורים שנותרו היא תצטרך לשחק משחק חדש לגמרי. בינתיים נראה שהיא מסתדרת.
5 צפייה בגלריה
אי־אפשר לשחק הכי טוב בזמן הזה של העונה, אבל באר-שבע מנצחת. קינגס קאנגווה חוגג
(צילום: הרצל יוסף)
אוחנה הזיז את השעון אחורה
הייתה תקופה שבה בין כל שני שחקני הגנה עבר כדור אחד של מיכאל אוחנה, וזה בתנאי שבכלל היה מוצא לנכון להעביר את הכדור למישהו אחר. רוב הזמן לא היה בכך צורך. אי־אפשר היה להוציא לאוחנה את הכדור מהרגל, אז למה שימסור אותו למישהו שבהכרח יטפל בו פחות טוב?
התקופה הזו חלפה, אבל לא כמו שכל דבר חולף בחיים – התקופה של אוחנה חלפה מהר יותר. אולי זו טבעה של הבטחה גדולה - וזו של אוחנה הייתה גדולה במיוחד – שמתוקף גדולתה לא ניתן לקיימה במלואה, אלא רק להרף עין. זה הצד האפל של העסקה עם השטן שעליה חותם כל כישרון יוצא דופן ואפילו בלי לדעת שחתם - במחיר ההגשמה הרגעית, אם בכלל, הוא גוזר על עצמו פרק זמן ממושך בהרבה, חיים שלמים, בצל ההחמצה. עוד יותר משאוחנה היה הוא עצמו, הוא נדרש לחלום מה יכול היה להיות. כבר כמה שנים שאת המשחקים הטובים ביותר שלו אוחנה משחק בעיניים עצומות, נזכר במקרה הטוב או מדמיין במקרה הרע.
שמונה שנים וחצי אחרי שער המופת שלו במדי באר־שבע מול מכבי פ"ת, כשהוא כלוא במדים של טבריה שמצד אחד הציעה לו הזדמנות ומצד שני העניקה חותמת לדעיכה שלו, קרה לאוחנה נס – הוא לקח את הכדור בחצי של טבריה, התחיל לרוץ ולא עצר עד שמסר בתזמון מושלם לסטניסלב בילנקי, 50 מטר משם, מהלך שפעם לא היה נכנס לקלטת ועתה הוא פאר היצירה שלו. לכאורה, בדרך לבישול הזה עבר אוחנה את כריסטיאן מרטינס, הקשר של קריית־שמונה. למעשה הוא עבר את עצמו. הוא רץ קדימה על המגרש, ואחורה על השעון. הוא התחיל את המהלך הזה בגיל 30, וסיים אותו בן 20.
פורסם לראשונה: 01:30, 22.04.25
