כשצופים בתומר מרגלית זזה בטבעיות על כיסא הגלגלים, אתה פתאום מבין שריקוד יכול להיות אפשרי גם ללא רגליים. אם עד לפני הכניסה לסטודיו בקרית אונו הענף שנקרא ריקוד בכיסא גלגלים גורם לך להרים גבה, כשהמוזיקה מופעלת מגיע הטוויסט. "האביזר" מכניס חיים למה שמרגיש כמו פער גדול מדי לגישור.
ריקוד בכיסא גלגלים הוא ענף ספורט נכים, דומה לריקוד תחרותי "רגיל" ומחולק לפי הז'אנרים המוכרים כדוגמת ריקודים סלוניים. התחרות הראשונה בריקוד בכיסא גלגלים נערכה בשוודיה בשנת 1968 והתחרות הבינלאומית הראשונה נערכה 11 שנים מאוחר יותר. החל מ-1998 נכנסו גם אליפויות עולם. כיום, מדובר בענף פופולרי מאוד במזרח אסיה.
למרגלית (29) ממש לא היו תוכניות להיות חלק מענף פראלימפי. היא הייתה רקדנית רגילה לכל דבר עד גיל 14, משתתפת במחזות זמר גדולים ויודעת שהריקוד, כמו שהכירה אותו, יהיה חלק מחייה לעוד שנים רבות. אבל צינון שהסתבך יצר דלקת בחוט השדרה, מה שגרם לחסימה ברגליים, והפך אותה למשותקת מתחת לסרעפת. "זאת דלקת מאוד נדירה", היא מדגישה. "הימים שאחרי היו מאוד קשים עם עצמי. איך חוזרים לחיים רגילים? איך חוזרים להיות תומר שאני מכירה? יום אחד החלטתי שאני לא מוותרת לעצמי. חזרתי לבית הספר, התנדבתי לצבא, התחתנתי. בסוף גם חזרתי לרקוד, שזה הדבר הכי משמעותי כי לא הייתי מוכנה לשמוע על לרקוד בכיסא גלגלים".
"להפוך את המגבלה ליתרון"
מוטיב כיסא הגלגלים חוזר לא פעם בפגישה עם ספורטאים פראלימפיים, מה את יכולה לספר?
"לא הייתי מוכנה לשמוע על זה. שנים ניסו לדבר איתי על זה, ולא. אני התעקשתי להמשיך עם החברים בתיכון במגמת מחול, ובזמן שהם רקדו אני נשארתי ללמוד. עד שבזמן הצבא לימור גולדברג-סמואל הצליחה לשכנע אותי להגיע, רק לנסות, זהו, מקסימום להתגלגל הלאה אם לא אוהב. הגעתי, המאמנת שלי ילנה פייטליכר שמה מוזיקת סמבה והתאהבתי מחדש. ריקוד זה ריקוד".
מה הבנת?
"שאני יכולה לעשות הכל, זה לא משנה שיש לי כיסא. אני יכולה להפוך את המגבלה גם ליתרון. אם אני מתאמנת כמו שצריך אני יכולה להגיע למקומות שבחיים לא חלמתי שאגיע".
מרגלית: "גם בשבילי זה היה עולם שלא הכרתי. לא רציתי לצאת לתחרות הזאת, זה היה מחסום פנימי שלי עם עצמי שהייתי צריכה לעבור. זה לקח זמן. הבנתי שעבודה קשה משתלמת"
כמו להופיע בטקס הפתיחה של המשחקים הפראלימפיים בפריז?
"החתימו את אוראל, בן הזוג שלי לריקודים, ואותי על חוזה גרנדיוזי שמונה חודשים לפני, שלושה חודשים לפני טקס הפתיחה היינו צריכים כבר להיות שם. חזרות ביורודיסני עד הלילה. אסור היה לנו להגיד מה אנחנו עושים, ההפקה אסרה לדבר. אמרנו פרויקט בפריז. זאת הייתה חוויה ממש כיפית. את יודעת איך בכלל הכל התחיל? שלחו לי הודעה באינסטגרם בדצמבר 2023".
אמיתי?
"כן! הסטודיו פה עוד היה בתכנונים. חשבתי שזה פייק, לא יכול להיות. לפי גוגל הבנתי שזה אמיתי לגמרי. שלחו לנו חוזה וקלטנו שנותנים לנו חוזה בשביל לרקוד בפריז 2024. התחלנו 15 רקדנים מהטובים בעולם, לנו לא עשו אודישן כי ראו שאנחנו טובים ומתאימים. כשהגענו לשם עזרנו לכוראוגרף שהוא מאוד גדול בצרפת, לבנות ריקוד שקשור בכיסא גלגלים, את התנועה. להתעורר כל בוקר ולראות את מגדל אייפל זה פסיכי, לא נקלט. כשזה נגמר לא האמנו שזה נגמר, רצינו שוב".
את רוצה שהענף יכנס למשחקים הפראלימפיים יום אחד?
"אני מאוד מקווה שכן. כרגע משנים את החוקים כדי שהוא ייכנס לשם. ברגע שזה יקרה, אוראל ואני נצטרך להיות בדירוג הכי גבוה, לנסוע כמה שיותר תחרויות, לצבור כמה שיותר רייטינג ולהגיע לתוצאות הכי טובות. בעזרת השם כבר השנה נהיה אלופי עולם. ברגע שתהיה ועדה שתחליט שכן - אנחנו לגמרי נהיה שם".
"ממש כיף לגלות משהו חדש"
את המסע הזה היא עוברת כאמור עם אוראל כלאף (24), רקדן מקצועי ואלוף ישראל לשעבר שאף השתתף ב'רוקדים עם כוכבים', אותו הכירה לפני כשלוש שנים. כעת השניים מנהלים את הסטודיו יחדיו, ומלבד שיעורים למנויים הם מעבירים סדנאות ומתחרים ברחבי העולם. בימים אלה הם נמצאים בכנס בבולטימור שבארה"ב, שם יציגו את הגרסה שלהם לשיר "הוריקן" של עדן גולן, בעיניים מכוסות בצעדים הראשונים כהזדהות עם החטופים וה-7 באוקטובר. עם הריקוד הזה הם זכו במדליית הזהב באליפות אירופה בנובמבר.
"הכרנו לפני מתחרויות, תומר הייתה בקטגוריית היחידים וקיבלה הצעה לרקוד בטקס המשואות", מספר כלאף על ההיכרות של השניים. "היא שאלה אם אני רוצה להיות בן הזוג שלה, וזה מאוד ריגש אותי לרקוד איתה וגם להיות בטקס עצמו, שהוא הכי גדול במדינה. תוך כדי החזרות היא סיפרה לי שממש יש קטגוריית זוגות בה יש רקדן שעומד ואחד שיושב".
מה אתה זוכר מההתחלה?
כלאף: "שזה היה מאוד שונה, אבל בזכות תומר, שמאוד דורשת מהגוף שלה ורוצה ללמוד ולעשות את התנועות כמו רקדנית שעומדת, מהר מאוד הבנתי שזה אותו דבר. אנחנו שואפים שהריקוד שלנו ייראה לא פחות ממושלם, כמו שני רקדנים עומדים, ואנחנו מצליחים".
מרגלית: "אני צריכה לפצות כמה שיותר עם פלג הגוף העליון על מה שבנות רגילות עושות עם הרגליים. אלה המון שעות מול מראה של לפצח ולהבין איך לעשות תנועה מרשימה וגדולה. אנחנו שעות מנסים ללמוד, לחקור. האימון הראשון שלנו בבית הלוחם בת"א היה כיף. לרקוד עם בן זוג? אף פעם לא עשיתי את זה לפני".
כלאף: "זה היה מאוד שונה, אבל בזכות תומר, שהיא מאוד דורשת מהגוף שלה ורוצה ללמוד ולעשות את התנועות כמו רקדנית שעומדת, מהר מאוד הבנתי שזה אותו דבר. אנחנו שואפים לריקוד שלנו להיראות לא פחות ממושלם, כמו שני רקדנים עומדים, ואנחנו מצליחים"
כלאף: "גם אני לא רקדתי עם בת זוג בכיסא גלגלים, אפילו שהריקוד קשור בתחום שלי. זה ממש כיף לגלות משהו חדש. תומר עובדת קשה מול המראה, כדי שהריקוד יראה שוטף לא שהיא משתרכת אחרי".
מרגלית: "היינו שעות על גבי שעות בהר הרצל בחזרות, והתחברנו מאוד. החלטנו שאנחנו מנסים להגיע גם לעולם התחרותי. הייתי סגנית אלופת עולם ביחידים, אבל ההיכרות עם אוראל גרמה לי להבין שאני רוצה להתנסות בעוד קטגוריה".
נדלקתם על השינוי?
כלאף: "כן. בתחרות הראשונה שלנו בחו"ל, התרגשתי לראות את הילדות בכיסאות גלגלים מנופפות לכולם, בכיתי. תומר באה אלי, אמרה לי להתאפס על עצמי כי עוד שניה מתחרים. הצלחתי לאסוף את עצמי".
מרגלית: "גם בשבילי זה היה עולם שלא הכרתי. לא רציתי לצאת לתחרות הזאת, זה היה מחסום פנימי שלי עם עצמי שהייתי צריכה לעבור. זה לקח זמן. הבנתי שעבודה קשה משתלמת, ועכשיו אנחנו טורפים את הרחבה כדי להילחם על המדליות".
אוראל, מה היו התגובות שקיבלת?
"כל מי שסיפרתי לו שזה הולך לקרות, לא משנה אם קולגות בתחום או חברים, הם לא הבינו כמה זה מפותח. הם חשבו שתומר עושה קצת סיבובים, מתגלגלת ופה זה נגמר. כשחזרנו מאליפות אירופה וסרטונים שלנו התפרסמו, כולם התחילו להבין שזה לא פשוט כמו שזה נראה, שזה חתיכת תחום בפני עצמו. עכשיו בארץ אנחנו עסוקים בהסברה שלו. זה לא גימיק".
פורסם לראשונה: 08:03, 07.02.25
