ווסלי פטאצ'י התחיל חלש את העונה. הוא נראה כמו עוד זר אבוד שמחפש את עצמו ובפנים כבר מת לקחת את הטיסה הראשונה הביתה. כל נגיעה בכדור הרגישה כאילו הוא כבר ויתר. השקט והביטחון שנתנה לו מכבי ת"א גרמה לכך שהקסם הברזילאי השתחרר. ממועמד לפלופ העונה הוא הפך למועמד בכיר לשחקן העונה. פטאצ'י מראה בכל שבוע למה סנטוס הצמידה לו סעיף שחרור של 100 מיליון דולר כאילו הוא ניימאר.
גם במולדת שלו מתלהבים מההתקדמות, ילד הפלא שלהם פורץ במקום לא צפוי. זה בדיוק הזמן לבדוק איפה פטאצ'י נמצא ביחס לברזילאים הגדולים ביותר ששיחקו בישראל. אם הוא יהיה כאן גם בעונה הבאה, כנראה שהמקום שלו בחמישייה יהיה מובטח. אבל בקצב הזה, הוא ייכנס לרשימת "שחקנים ששיחקו פה עונה אחת ובכינו שעזבו כל כך מהר". בינתיים נדרג את חמשת הברזילאים הכי טובים שהיו פה.
5. גבריאל לימה - חצי מ"אסולימה"
5 צפייה בגלריה
בין הבודדים שקיבל פטור מלחמן ממשימות הגנתיות. לימה עם דגל הלאומי, בבני סכנין
(צילום: גרמי פלדמן)
הוא בא משום מקום והעלה את בני־סכנין לראשונה בתולדותיה לליגת העל, וזה היה רק הספתח: לימה הרכיב את אחד הצמדים הכי קטלניים בתולדות ליגת העל (עם ליאור אסולין ז"ל), שעד שסטטיק ובן אל תבורי נוצרו אף אחד לא הצליח לשחזר את הכימיה. תוסיפו לכך את אייל לחמן ותורת הכסאח שלו על הקווים, ותקבלו זכייה היסטורית בגביע המדינה עם קבוצה שמעלה את הרגש הנוסטלגי. געגועים לימים שבהם "המרעננת הרשמית של ליגת העל" הייתה באמת מרעננת ולא עוד קלישאה. כמו ברזילאים רבים, אחרי שתי עונות לימה ירד מגדולתו ולא הצליח במקומות אחרים. אבל הוא יכול לרשום לעצמו עוד תואר: אחד הבודדים שקיבל פטור ממשימות הגנתיות אצל לחמן.
4. קלאודמיר פריירה - בעיטות חופשיות מהסרטים
באמצע העשור הקודם היו ימים שבית"ר הייתה מלכת הבלגן. עידן אלי טביב התאפיין בשלושה דברים: מאמנים מפוטרים, החייאת קריירות של ישראלים גמורים (כמו איתי שכטר) וקלאודמיר פריירה. הוא שרד כל מהפכה של טביב וכל מאמן שהוא הביא, תמיד מוכן לבעוט בעיטה חופשית מושלמת. בניגוד לשחקנים אחרים שמיהרו למנף עונות שיא בבית"ר, קלאודמיר נשאר ארבע שנים כי ידע להעריך את הבמה שנתנו לו. ב־2018 דווקא בית"ר החליטה לוותר עליו כשעברה לידיו של משה חוגג. ככה עושים למי שהיה בדרך להפוך לסמל? הקשר לא מצא את עצמו אחרי הפרידה. היה לבית"ר ברזילאי יותר נוצץ כמו רומולו, אבל היציבות של קלאודמיר הכריעה.
3. ברונו הייס - הנהיג את מכבי
מקומו כברזילאי הטוב בתולדות מכבי ת"א נמצא כרגע בסכנה. פליימייקר שאהב לכבוש שערים יפים, ופחות אהב לרדת להגנה או לשמור על אורח חיים ספורטיבי. למזלו, הוא הבקיע גולים גדולים בדרבי, זכה באליפות (2003) עם מכבי אחרי שבע שנים, והיה חלק מרכזי מהקבוצה האפרורית שניצחה את איאקס בליגת האלופות. אבל כמו חברו לקבוצה ראובן עובד, תמיד הייתה הרגשה שהוא יכול יותר. לא נורא, גם ב־50 אחוז יכולת הוא היה עדיף בהרבה על פלופים כמו מרסלו וראמון שעלו הרבה יותר כסף. פטאצ'י ישיג מספרים טובים יותר, אבל הוא משחק לצד דור תורג'מן ודור פרץ. הייס הוביל את מכבי ת"א כשלצידו אמיל אמבמבה.
2. דאגלס דה סילבה - הפה הגדול של הפועל
מה יכול להוציא אוהדי יריבות מדעתם? שחקן שיורה אמירות שחצניות. מה עוד יותר מעצבן? שאותו שחקן גם עומד מאחורי המילים שלו. הבלם של הפועל ת"א דאג להזכיר לאוהדי מכבי ת"א בכל פעם מי הקבוצה הבכירה בעיר ("אתם רועדים מאיתנו") וגם לקח אליפות וגביע על הראש שלהם. הוא חתום על שער ניצחון בדרבי, וגם על דאבל בלתי נשכח ועלייה היסטורית לליגת האלופות. גילי ורמוט, איתי שכטר וערן זהבי חגגו בהתקפה, אבל הם לא היו יכולים לעשות את זה בלי החיפוי של דה סילבה, שבמידת הצורך גם כבש במקומם. במונחים מקומיים דה סילבה היה קרוב לשלמות, ואיך אומרים? כבר לא מייצרים כאלה.
1. גוסטבו בוקולי - הענק הירוק
אין שאלה לגבי המקום הראשון, אין אפשרות להתחכם ולבחור במישהו אחר. ארבע אליפויות במכבי חיפה, כדורגלן העונה, ושער יתרון מדהים נגד ליברפול באנפילד (שלא הספיק לניצחון היסטורי, אבל סיפק זמן לפנטז). לבוקולי היה קסם ברגליים, אבל גם ראש שמחובר למציאות ואפס אגו. כך שבניגוד לרבים מבני מולדתו, הוא תיחזק קריירה ארוכה ויציבה. הוא גם התאזרח פה ועשה הכל כדי לשחק בנבחרת (אך זה לא יצא לפועל), אז זאת עוד נקודת זכות לטובתו. אם יש קו בין טכניות לנשמה, בוקולי היה נמצא בדיוק באמצע. תמצאו עוד ברזילאי שיורד לגליץ' באותו להט שבו הוא מנסה לעבור שחקן. ולחשוב שהוא כמעט חתם במכבי ת"א.
פורסם לראשונה: 01:30, 10.04.25
