ראיון אולפן עם רז שכניק
(צילום: ליאור שרון)
יומיים לפני משחק הפתיחה של המונדיאל, מקסיקו סיטי עוד לא חשפה את כל הקלפים שלה, ושומרת על פאסון רגוע. ב־23:30 בלילה, שעות ספורות אחרי הנחיתה שלנו בעיר, המונדיאל עדיין לא שואג מכל פינה אבל בהחלט מדבר באלגנטיות בבירת מקסיקו, אלא אם יש לכם משהו נגד משתנות שבהן יש לקלוע אל השער מעל מצע ירוק.
בבתי הקפה, בברים ובשיחות הספונטניות ברחוב, כולם מחכים לאותו רגע שבו מקסיקו תעלה לדשא מול דרום אפריקה. העיר שאירחה את מראדונה ב־1986 ואת פלה ב־1970, מתכוננת לפרק נוסף בהיסטוריה שלה (העיר הראשונה אי פעם שמארחת שלושה מונדיאלים) ויש התרגשות באוויר, אם כי לא בגבהים שבהם היא שוכנת.
קחו למשל את הברים, שעדיין שקטים. על המסכים רצים שחקנים אנונימיים, נדמה לי שמהליגה הבלגית, בלולאה חסרת משמעות, אבל אף אחד לא מבקש להחליף ערוץ וכולם מתרכזים בשערים שכובשים שחקנים שאיש לא מכיר ואיש לא יזכור. במרחק של יומיים וקצת משריקת הפתיחה, נדמה שכל תמונה של כדור, דשא ושחקן מספיקה כדי להזכיר לעיר מה עומד להגיע.
יש גם פרצופים מודאגים מהעובדה שההסתערות הגדולה של האוהדים עוד לא נראית כאן. בעלי עסקים, נהגי מוניות ועובדי מלונות מספרים שכמות התיירים נמוכה בשלב הזה לעומת הציפיות. "כולם מחכים ליום רביעי", אומר אייזיק הברמן (שום קשר לאייזיק מספינת האהבה אגב). "רק אז נוכל לדעת אם אנחנו הולכים לעומס שדיברו עליו. ארבע שנים אנחנו מחכים. מקסיקו רוצה לחגוג. הזמן שלנו הגיע".
פורסם לראשונה: 10:51, 09.06.26











