אפשר לחשוב שליאניק סינר הייתה בכלל ברירה. מאז 2024 קרלוס אלקראס הקים התנחלות נטולת שכר דירה בראש של האיטלקי. ב-2024 היה לסינר מאזן של 3:73 נגד כל האחרים, אבל 3:0 נגד הספרדי. עד הגמר בווימבלדון אלקראס ניצח בחמישה משחקים רצופים נגד סינר, שלושה מהם בגמרים. סינר הפסיד השנה שלושה בלבד, שניים מהם לאלקראס. פעם עולם הטניס היה שיח של שלושה. סינר ואלקראס צימצמו אותו לדיאלוג. אלקראס איים להפוך אותו למונולוג. לסינר לא הייתה שום ברירה.
אבל זה בדיוק מה שסינר בטח אמר לעצמו במערכה הרביעית ברולאן גארוס, עם שלוש נקודות טורניר או הגשה לטורניר, כשאלקראס התחיל להוציא את השפנים מהכובע. גם בגמר בווימבלדון סינר כבר הוביל 1:2 במערכות, ושבר במערכה הרביעית, כשאלקראס איים לשבור אותו בחזרה במשחק ההגשה הלפני אחרון. סינר יצא מזה. אם אפשר ללמוד משהו מהקאמבק הזה ומהקאמבק מההפסד לפני חודש בצרפת, זה על הקשיחות המנטלית של האיטלקי. איפה שאחרים נשברים, סינר מתחשל.
זה לא השתווה לגמר ברולאן גארוס, לא מבחינת הרמה, המתח, הדרמה, הנרטיב. אם רולאן גארוס היה "ליל כוכבים" של ואן גוך, זה היה רק "החמניות". זה התבטא גם בזמן: סינר סיים את העבודה בשעתיים פחות מאשר ארך המשחק בפריז. אבל זה בעיקר בגלל שהשניים האלו הרגילו אותנו לסטנדרטים בלתי אפשריים. יש גבול עד כמה שחקן אחד יכול לשמור על כושר פיזי, מנטלי וטכני מתוך הידיעה שהוא חייב לתת מכה מושלמת בכל פעם, מתוך הידיעה שמכה של 99 אחוז תיענה בעונש. אלקראס ניסה החל מהמערכה השלישית יותר טקטיקה של מכות דרופ ליד הרשת.
תנועה אלכסונית
לספרדי יש טכניקה וטאצ' נפלאים כשהוא עושה זאת, וזה עובד נגד 99.99 משחקני הטניס העולם. אתמול הוא שיחק נגד ה־0.01 האחרים. סינר הגיע כמעט לכל כדור. ככל שהמשחק התקדם היה אפשר לראות שאלקראס עצבני יותר, פחות מרוכז, מיואש. אם יש משהו שיכול לייאש אמן קריאטיבי כמו אלקראס, זה להיתקל במכונה כמו סינר.
המנצח בקרבות הללו יהיה זה שיצליח לגרום ליריב שלו להחליף זהות, אפילו לשנות אותה טיפה. אלקראס ניצח במערכה הראשונה כי הצליח לגרום לסינר למהר, לנסות לסיים נקודות ליד הרשת. במערכות הבאות, סינר הפך את המשחק לדו־קרב של אקדוחנים מהקו האחורי. זה אולי לא היה יפה כמו בפריז (שום דבר אינו יפה כמו בפריז), אבל המשחקון האחרון של המערכה השנייה, כשכל שחקן ירה ווינר אלכסוני בתגובה לכל ווינר אלכסוני, בכלל לא נכנס לקטגוריה של טניס. זה היה פלייסטיישן.
ליאניק סינר לא הייתה שום ברירה אחרי המערכה הראשונה. הוא ידע מה המאזן שלו בחמש מערכות לעומת המאזן המקביל של יריבו. הסיכויים נערמו נגדו. לא הייתה לו שום ברירה, אז הוא לקח את ווימבלדון בארבע מערכות.
אילולא ההתפרקות ברולאן גארוס הוא היה מחזיק היום בכל הגראנד סלאמים. למזלו הרע, הזכייה שלו תיזכר כאנקדוטה השנייה הכי חשובה מהגמר, לאחר שהשופטת קראה במהלך המשחק: "לא לחלוץ את פקקי השמפניה לפני שהשחקן מוכן להגיש". אלוף הדקדנס.
פורסם לראשונה: 01:30, 14.07.25
