להישג המדהים של הפועל ת"א יש הרבה שותפים, אבל רק גיבור אחד: עופר ינאי. את מה שהוא עשה העונה במועדון צריך ללמד בבתי ספר למנהל עסקים, ולא רק בהקשר של עולמות הספורט.
ינאי הבין מראש מה שאחרים לא הצליחו לקלוט: היקף ההשקעה שצריך לעשות כדי להיכנס ליורוליג גדול מהרבה מזה שנדרש כדי להעמיד קבוצת מרכז טבלה ביורוליג. נכון, יש קלישאה בנושא גם בעולם הספורט, ש"יותר קשה לעלות ליגה מאשר להישאר בליגה", אבל ינאי התייחס למיזם כמו בעלים או מנכ"ל של גוף חדש בעולם העסקי שיש לו גב כלכלי מספיק ורוצה לכבוש לעצמו נתח בשוק שבו יש כבר שחקנים מובילים אחרים. זה יכול להיות שוק הסלולר, שוק המזון, שוק חברות הבנייה, שוק תחנות הדלק או שוק הכדורסל. בסוף, הכללים זהים. צריך להיות מסוגל להעביר אליך מספיק לקוחות מהגופים האחרים ולשם כך לבנות מערך ייצור, שיווק ושירות ברמה גבוהה יותר מהשאר. אחרי שכבר חדרת לשוק וכולם מכירים אותך, הכל כבר נהיה קל יותר. אבל כמה שהדרך לשם מייגעת.
4 צפייה בגלריה
שחקני הפועל ת"א עם גביע היורוקאפ
(Rodolfo Molina/Euroleague Basketball via Getty Images)
אז ינאי פעל בכמה מישורים במקביל. בואו ניקח לדוגמה את ההחתמה של פטריק בברלי. היה בה היגיון מקצועי מסוים. בברלי בכל זאת שחקן עם עבר באירופה, היכרות עם המאמן שפתח את העונה בהפועל, אחד שגם שומר ולא רק משחק בהתקפה, לכאורה שחקן שמתאים למטרות. אבל לבברלי היו גם יתרונות אחרים. ראשית, הפה הגדול. בשלב מסוים הוא הפך לבעיה. אבל במצב שבו הייתה הפועל בתחילת העונה, קבוצה אלמונית לחלוטין בזירה האירופית, פסטיבל בברלי גרם לכך שפתאום ידעו מי היא. וכשמדברים עליך, קל יותר להביא שחקנים טובים אחרים. נכון, ינאי גם שילם הרבה. אבל הוא הצליח להביא שמות מוכרים למדינה מוכת מלחמה בזמן שאחרים לא הצליחו.
ואם כבר שחקנים שמביאים שחקנים: השם הגדול הראשון שינאי החתים היה ג'ונתן מוטלי. גם בברלי הודה שהוא הגיע במידה רבה כי מוטלי כבר היה שם. כאן גם הייתה הבנה מקצועית עמוקה של מה נדרש מקבוצה שרוצה להעפיל ליורוליג: אתה חייב גבוה איכותי מהדרג הראשון. סמול בול זה נחמד מול קבוצות דרג ב'. במאבקים מול הגדולות, הביג מן שלך הוא האיש הכי חשוב במערך.
וזה מביא אותנו לעוד החלטה ניהולית של ינאי שצריך ללמד: ההבנה שלו על מי מהכוכבים אפשר לוותר ועל מי לא. כשמוטלי רצה לעזוב, ינאי נלחם נגדו בכל הכלים. אני כתבתי בזמנו שינאי הבין נכון את המצב: מוטלי זה האיש הכי חשוב בקבוצה. היו מגיבים שלעגו לי ואמרו שהוא לא מתפקד ברוב המשחקים. זה היה נכון נקודתית, אבל היה ברור שזה לא משנה בתמונה הגדולה. אם מוטלי לא היה שם, הפועל הייתה עפה בחצי הגמר, או לפני כן.
ויש מי שכן אפשר היה לוותר עליו. בברלי. נכון, זאת הייתה מכה מקצועית מסוימת, אבל בברלי לא הצליח להוביל את הקבוצה לרמה מספיק גבוהה, ומצד שני דרש כמות תשומת לב שכבר הייתה לא כדאית. בנוסף, מבחינה שיווקית האירוע מיצה את עצמו. הוא כבר עשה את שלו. ולכן, ינאי לא נלחם עליו. זו לא רק החלטה נכונה ברמת הכדורסל. זו הבנה שהמיליונים שהוצאו על בוורלי היו בעיקר חלק מתקציב השיווק, שלב השיווק הסתיים, ועכשיו אין שום צורך להשאיר אותו אם הוא לא תורם מספיק במישורים האחרים. הוא התאים לפרויקט הבנייה, לא לפרויקט ההמשך, וזה בסדר גמור. צריך רק מנהל שיבין את זה, וינאי היה מנהל שכזה.
שחקני הפועל ת"א חוגגים את הזכייה ביורוקאפ
(צילום: אפרת עמורבן)
והיה גם את העניין הקלאסי שקורה בכל כך הרבה חברות מסחריות: בעלים חדש רוכש חברה ותיקה, הבעלים הקודמים נשארים כחברי דירקטוריון, מתקשים להבין שיש מציאות חדשה, ומבצעים חבלות גם כי קשה להם להתרגל לשינוי, וגם כי הם רוצים להרגיש שיש להם עדיין חשיבות. אז האנשים שהובילו את המועדון עד השנה התעקשו להישאר באולם הקטן יותר, רבו עם ינאי על כל צעד ושעל, והוא היה אדיב במידה, מכיל, אבל אסרטיבי ולא ניתן לקיפול. לכל אדם מהצד היה ברור שהוא צודק בכל אחת מהמחלוקות, אבל אגואים של אנשים הם דבר נורא. ינאי צלח גם את זה.
במקביל הגיעה הביקורת על כמות הרכש של ינאי. אפילו פרשני כדורסל מוערכים אמרו שהוא משלם משכורות מופרזות ומביא יותר מדי שחקנים שאחר כך לא יהיה לו מה לעשות איתם. גם העובדה שבשנים האחרונות מכבי ת"א סבלה מירידות חדות ביכולתה בשל מכות פציעות לא גרמה להם לפקפק לרגע בתיאוריה שלהם. הם יכלו גם להסתכל על הסגלים של קבוצות צמרות ביורוליג, או אפילו הקבוצות הבכירות שחיכו להפועל בשלבים המאוחרים של היורוקאפ, כדי להבין שהוא צודק. לכל קבוצה כזאת יש שתי חמישיות כמעט באותה רמה, עם שחקנים שעולים מהספסל, יכולים להביא שינוי ולפעמים טובים יותר מאלה שאותם החליפו. אפילו המשחק של אתמול הוא ההוכחה לכך. קאבוקלו, פוסטר, יעקב, בינגהאם - בלי הדקות הטובות שלהם אולי לא היה ניצחון. גם טימור תרם, ויודעים מה, אפילו גיא פלטין בכמה שניות שהיה על המגרש ועשה מספר פעולות נהדרות. וזה אחרי שבברלי עזב וכשרגלנד פצוע. ברמות הגבוהות של אירופה מי שמנצחים לך את המשחק לפעמים זה השחקן התשיעי והעשירי בסגל. היכולת לשחק 40 דקות בלי שהרמה תרד היא המפתח. ובואו, הפועל ממש עוד לא שם. בדקות בלי מוטלי יש נפילה ענקית. אבל בנסיבות הקיימות זה הספיק.
החתמה ששווה זהב
וזה מוביל לעוד תובנה. הפועל עברה את ולנסיה לאחר סדרה מאוד צמודה. ככלל, אי אפשר להגיד שהיא שלטה במפעל בדומיננטיות (שינויי הסגל והמאמן כמובן קשורים לכך). אז מחד אפשר דווקא להגיד שינאי לא הביא מספיק שחקנים טובים, לא שהוא הביא יותר מדי מהם. יכול להיות שעוד שני כוכבים היו מקטינים את הסיכוי לכישלון ולאובדן של השקעת ענק. כמובן שלהביא לישראל שחקנים בכירים בתנאים הקיימים זה לא קל, אז הדיון פה די תיאורטי.
4 צפייה בגלריה
בשלבים מסוימים לא היה ברור אם איטודיס יצליח במשימה, אבל הוא עמד באתגרים הקשים
(Rodolfo Molina/Euroleague Basketball via Getty Images)
אבל יש דרך שנייה להסתכל על הדברים: שהדיוק הזה בהבנה מה צריך כדי להשיג את המטרה הוא סוג של גאונות. חברי ללימודי המשפטים ע' טבע פעם את הביטוי "שישים זה מאה". שישים היה הציון הכי נמוך שאיתו יכולת לעבור כל מבחן בפקולטה. ואם הוא הוציא שבעים, פניו היו מתכרכמים כי זה סימן שבזבז יותר מדי זמן על ההכנה למבחן. אגב, ע' הוא היום אחד מעורכי הדין המובילים בישראל. אז ינאי הוציא בדיוק מה שצריך. זה לא שהקבוצה שלו קרעה את ולנסיה. היא הייתה טיפה יותר טובה. זה אומר שהוא קלע בול באומדן של ההשקעה הנדרשת והוציא את הסכום האופטימלי, בלי לבזבז.
והייתה גם השאיפה לשפר כל הזמן. אפשר להגיד שזה היה ברור כי הקבוצה לא שיחקה טוב ויציב לאורך תקופות ארוכות, אבל נדמה לי שזה מעבר לכך. ההחתמות במהלך העונה היו מצוינות וחכמות כולן. ים מדר הוא שחקן יורוליג, וחייבים כמה כאלה כדי לזכות ביורוקאפ (גם לולנסיה וגם לגראן קנאריה יש שורה של שחקנים ברמה הזאת). הדקות אתמול של מרכוס בינגהאם איפשרו למוטלי לנוח, בלעדיו לקו הקדמי של גראן קנאריה היה יתרון גובה עצום לעומת זה של הפועל (גם איתו הפועל הייתה נמוכה יותר, אבל לא באופן בוטה), וסט הכישורים שלו גם שונה מאוד מזה של תומר גינת (שהיה נפלא אתמול) כך שברור שיש מקום לשניהם. והיה כמובן אנטוניו בלייקני, החתמה ששווה את משקלה בזהב. כשהוא הגיע, לא היה ברור למה צריך אותו כשיש את מרכוס פוסטר. אבל מסתבר שאין דבר כזה יותר מדי כוח אש. בכלל, בכל עמדה צריך שני שחקנים מצוינים (או יותר) כדי לזכות במפעל.
ובסוף הייתה גם ההבנה שצריך לכל זה מאמן גדול. בשלבים מסוימים לא היה ברור אם איטודיס יצליח במשימה, אבל הוא עמד באתגרים הקשים. לשלב שחקן דומיננטי כמו בלייקני זה לא קל גם בתחילת עונה. וכשהוא מגיע באמצע העונה, זה בכלל תיק. בנוסף, ברגע האמת איטודיס עשה שינויים בלי פחד, זנח את הסמול בול, נתן הרבה יותר קרדיט לקאבוקלו, עדיין השתמש בגינת בחוכמה, ולקח את כל הקופה. אנחנו נמצאים בעידן שבו מועדונים רבים חושבים שמאמן זה סעיף שאפשר לחסוך עליו. אז זהו, שלא. איטודיס היה המאמן הכי טוב בפלייאוף הזה ולכן הקבוצה שלו זכתה. עם מאמן אחר זה לא היה קורה. ינאי הבין את זה. וכן, איטודיס, כמו בברלי, יושב חזק גם על סעיף השיווק. אם הפועל הייתה מפסידה בגמר, העובדה שהוא שם הייתה יכולה להועיל מאוד בקבלת כרטיס חופשי. ינאי קיבל שניים במחיר אחד. זה בזבזן? זה מלך המבצעים!
סדר עולמי חדש
ועכשיו לכדורסל הישראלי כולו. דבר גדול קרה כאן. עצום. שתי קבוצות ישראליות ביורוליג זה סדר עולמי חדש (בעולם הקטן שלנו כמובן). גם מי שאינו אוהד הפועל אך הכדורסל שלנו יקר לליבו צריך לחגוג היום. הקבוצה שהתפרקה וקמה מחדש, הפרויקט של אורי שלף ז"ל, תשחק בעונה הבאה מול הגדולות של אירופה. כמו ריאל מול ברצלונה, אולימפיאקוס מול פנאתינייקוס, פנרבחצ'ה מול אנאדולו והכוכב האדום נגד פרטיזן, גם לנו יהיה קרב מקומי לוהט במסגרת היורוליג. אחרי השנים הקשות והכואבות שעברנו כמדינה, האסקפיזם הזה מבורך. שיהיה לכולנו חג שמח.
