הפלייאוף העליון הוא המצאה שעד כה לא הוכיחה את עצמה. אם הרעיון שעומד בבסיסו הוא שריכוזן של שש הקבוצות הטובות ביותר לסדרה של משחקים ביניהן ימקסם את פוטנציאל הדרמה והמתח, אז לא כך הדבר. מאז 2012/13, כל קבוצה שסיימה את העונה הסדירה במקום הראשון גם זכתה באליפות, כשהפלייאוף משמש כלא יותר מסיבוב הכתרה בפרופיל גבוה.
האם סוף ראוי הוא רק כזה שמביא עימו מהפך? לא, אבל המסקנה מ־12 המהדורות הקודמות היא שהסיפור לא מוכרע במה שמוצגים כרגעי ההכרעה שלו, אלא לפניהם. האם זה בגלל יתרון איכותי שהמפגשים הישירים רק מעצימים? או שאולי זו הזכות המוענקת למוליכה - לארח ראשונה את השנייה - שמאפשרת את הגדלת הפער בואכה הכרעה, שמושגת לא פעם אפילו לפני שמגיע תורה של השנייה לארח?
אם כך הדבר, אז המשחק הערב הוא כזה שבו דווקא לבאר־שבע יש יותר מה להפסיד, וזאת למרות שהיא מובילה בנקודה על מכבי ת"א. תיקו אולי ישמר את הבכורה שלה, אבל לא בלי מחיר – פספוס ההזדמנות להכריע, להגדיל את הפער לשני משחקים ואולי לשבור את רוחה של מכבי. יש שתי תוצאות שטובות למכבי, אבל רק אחת לבאר־שבע. אחרי המשחק בטרנר, אלמנט ההכרעה יעבור לידיה של מכבי ת"א וסידור המשחקים ייטה לטובתה. לבאר־שבע יוותרו עוד חמישה משחקי חוץ, שלושה מהם ברציפות ואחד מהם, אצל מכבי חיפה, כבר בשבוע הבא. המשחק בטרנר הוא אירוע שמכבי ת"א צריכה בסך הכל שיעבור בשלום, ועבור באר־שבע – הזדמנות שאסור להחמיץ.
למזלה של באר־שבע, היא לא צריכה להתאפר כדי להיכנס לדמות הקבוצה המתאמצת להכריע. זה המראה הטבעי שלה. היא משחקת בכל משחק כאילו הוא מתחיל בדקה ה־90, כמו מדובר בהזדמנות שאחרי האחרונה. היא נולדה כדי להתנפל. אם היא מתעייפת, היא מתעייפת לאט. הלחץ האגרסיבי הוא גם עקב אכילס שלה – מכבי ת"א הצליחה לדלג עליו כמה פעמים במחצית הראשונה של המפגש הקודם בטרנר ולהגיע למצבי הבקעה טובים בהתקפות מעבר – אבל נאמר בעדינות שיותר משזו הבעיה שלה, זו הבעיה של היריבות שלה. כל הנסיבות המוקדמות – החובה לנצח את מכבי ת"א לראשונה ברגע האמת – הופכות את המשחק הערב לשעתה הגדולה של באר־שבע. תיקו לא יהיה סוף העולם, אפילו הפסד לא, אבל זה לא העניין. אירוח המשחק הוא ההזדמנות לדאוג לסוף העולם של מכבי ת"א.
לחץ על כל המגרש
אם יש בית חרושת שמייצר קבוצות שיודעות להתמודד עם לחץ גבוה, הוא לא נמצא בישראל. אחת הסיבות לכך שבאר־שבע כל כך מצליחה זה שהיא מצאה את הפרצה בקוד של הכדורגל הישראלי, שלא מסוגל להכיל אינטנסיביות וקמל במגע עם כוח. באר־שבע היא בריון בעולם של פציפיסטים.
מכבי ת"א מבינה זאת היטב. הרי גם היא לוחצת למחייתה. זו ההתמודדות עם לחץ, שעמה היא קצת יותר מתקשה. ווסלי פטאצ'י ואושר דוידה הם אמנם שחקני מעבר קלאסיים וגבי קניקובסקי הוא מהמחלצים/מוסרים הטובים בליגה, אך הסיפור לא מתחיל שם. זה רק חלק ב'. כדי להגיע למצב שבו הטכניקה של פטאצ'י, המהירות של דוידה וראיית המשחק של קניקובסקי יתחילו לשחק תפקיד, צריך לדלג מעל המוקשים שבאר־שבע תטמון ב־30 המטרים הראשונים. ההגנה צריכה להימנע מטעויות, משהו שהיא קצת מתקשה בו (עם כל הכבוד לשער הנקי מול תשעה שחקנים של הפועל חיפה), אבל זה עוד מילא.
בעיקר, המפגש יעמיד למבחן את מידת המחויבות של ז'רקו לאזטיץ' להנעת כדור בחלק האחורי, מעיקרי האמונה של מאמן מכבי ת"א. אין דרך רעה לנצח במשחק עונה, כולל להתכחש לאלוהים. אולי טוב יעשה לאזטיץ' אם יבחר לזרוק את הכדור לעבר דור תורג'מן בשפיץ, בתקווה שמי שהצליח לגנוב כדור אחד או שניים מאוכלי אדם נורווגים יסתדר גם עם מיגל ויטור, ולוותר במודע על משחק שמתנהל בתנאים שנוחים לבאר־שבע. כדור שלא מסתובב ברגליים של שחקני מכבי ת"א בקרבת הרחבה שלה הוא כזה שקינגס קאנגווה, אליאל פרץ ואמיר גנאח לא יכולים לחטוף.
עליונות קשה לתחזוקה
מקריאת השורות הללו עלול להיווצר הרושם שבאר־שבע היא קבוצה מושלמת, ושגורלה של מכבי נחרץ ברגע שאלונה ברקת העבירה את התקציב והבטיחה את השתתפותה בליגה. אם היו זמנים בהם באר־שבע נראתה גדולה על הליגה במספר או שניים, אלו לא הזמנים הנוכחיים. הקאמבק הגדול בתשעה שחקנים מול נתניה והחזרה מפיגור 3:0 מול מכבי חיפה ניתנים להצגה כסיפורי גבורה, אבל הם גם שני משחקים רצופים בהם דברים השתבשו לבאר־שבע כפי שלא השתבשו קודם לכן, בטח אם מצרפים אליהם גם את הנקודה שחילצה בקושי רב בטדי.
כל עליונות קשה לתחזוקה לאורך זמן, אבל במיוחד זו של באר־שבע, שמתבססת על חומרים מתכלים – שרירים וכושר ליבה של שחקנים שנדרשים להשקיע מדי משחק מאמץ גבוה במיוחד. אם אפשר לשחק כך עונה מלאה בלי לאבד דבר, באר־שבע תהיה אלופה. אם אי־אפשר, מתישהו באר־שבע פשוט לא תוכל להיות עצמה והיא תצטרך להיות באר־שבע אחרת. האם יש לה מצבורי אנרגיה אלטרנטיביים לנצח באמצעותם משחקים? לא בטוח. היא מנצחת מתוקף השלם שהיא ופחות בגלל החלקים שמרכיבים אותו.
יורי מדיירוש פתח בהרכב לראשונה מול נתניה לפני פגרת הנבחרת, וגם אם הוא לא יפתח שוב עד לסיום העונה (קשה לראות את רן קוז'וך מוותר על גנאח ודן ביטון המתאימים יותר לסגנון המשחק שלו), הוא כנראה השחקן הכי חשוב של באר־שבע פרט לקאנגווה, לוקאס ונטורה ו־ויטור – הוא תעודת הביטוח למקרה שבאר־שבע תגיע למשחק ותגלה לתדהמתה שהאחת ועוד אחת שלה לא שווים שתיים, שמה שעבד בדייקנות כמעט מדעית במשך כל העונה לפתע לא מצליח.
מתנה לכדורגל הישראלי
המפגש הקודם בין הקבוצות היה אחד ממשחקי העונה. לא רק במובן ההשלכות הטבלאיות, אלא במובן האיכותי. באר־שבע הייתה טובה מספיק בשביל לתחזק עליונות של 70 דקות על מכבי ת"א, אבל זו הייתה מספיק נפיצה כדי להפוך ל־1:2 בתוך ארבע דקות רק כדי לגלות שהיריבה שלה מספיק חזקה כדי להתאושש מהטראומה ולהשוות בתוספת הזמן.
מי טובה יותר? לא חשוב. עצם האפשרות להגות בשאלה היא מתנה עבור הכדורגל הישראלי.
פורסם לראשונה: 01:30, 31.03.25
