נבחרת ברזיל של פעם, מהדור של פלה ועד הדור שלקח את מונדיאל 2002 ואת קופה אמריקה 2004 ו-2007 - זו הייתה הנבחרת שנתנה את הקסם על המגרש וגם מעבר לזה. השחקנים פשוט חייכו, רקדו וביטאו שמחת חיים בכל נגיעה בכדור. אבל מאז ועד הדור הנוכחי נראה שכל זה רק הלך ודעך, והנבחרת שהייתה החוויה הקסומה של הכדורגל הפכה לנבחרת פחות מרגשת, אם זה בעמידה על המגרש או ברגש שהיא נותנת לקהל באצטדיון ובכל רחבי העולם.
גם בדור הזה יש שחקנים מוכשרים, אם זה ויניסיוס שהוא מהטובים בעולם כיום, קאסימרו שלא נופל מהרבה שחקנים בעמדה שלו, מרקיניוס שהוא אחד הבלמים הכי יציבים שיש וגם שוערי העל אליסון ואדרסון, אבל צריך לזכור שאלו יחידים וזה רחוק בהרבה מאותן נבחרות של פלה ועד רומאריו ועד רונאלדיניו. אותם שחקנים גרמו לכל אוהד, גם אם לא אוהד ישיר של הנבחרת, פשוט לחייך מול הטלוויזיה ולקבל לא רק משחק כדורגל אלא גם מופע סמבה וריקוד טנגו.
חשוב גם לזכור שמעבר לכישרון כזה או אחר, הכדורגל השתנה. פחות מקום לדריבל, פחות סבלנות ליצירתיות, יותר תבניות משחק ותנועה מסודרת. השחקנים הברזילאים כבר לא גדלים ברחוב עם כדור בלוי, אלא באקדמיות מסודרות באירופה. הם מקצוענים, ממושמעים – אבל פחות אמנים. זה טבעי. כל נבחרת משתנה עם הזמן, וגם ברזיל מתאימה את עצמה לעידן שבו מנצחים דרך שיטה ולא דרך אינטואיציה. אבל הקהל, זה שזוכר את החיוך של רונאלדיניו או את הפריצה של קאקה – מרגיש שמשהו חסר.
האם יחזור היום שבו ברזיל שוב תלהיב את העולם? קשה לדעת. אבל עד אז, אנחנו נמשיך להתגעגע לאותה תקופה שבה נבחרת שלמה גרמה לנו להרגיש שהכדורגל הוא לא רק משחק – אלא אמנות.
לסיכום אולי. ברזיל היא מדינה של כדורגל – הכישרון לא נגמר, הוא רק מחכה שיתנו לו לפרוח. ייתכן שעוד יצמח משם ילד חדש, רונאלדיניו חדש, שבמקום לחשוב על מספרים, יחשוב איך לעשות את זה יפה. אבל לשם כך צריך לא רק מאמן נכון – אלא גם גישה נכונה. כזו שמבינה שכדורגל הוא לא רק טקטיקה – אלא גם רגש. עד אז, אנחנו נמשיך להתגעגע. לא רק לשחקנים – אלא למה שהם ייצגו. לשמחת המשחק. לחופש. לסמבה.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: [email protected], בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
