ביום רביעי הגשים פט מקאפי חלום מעורר קנאה. מקאפי, שחקן פוטבול לשעבר, הפך בשנים האחרונות לאושיה תקשורתית בפטפטת הספורט האמריקאית. יש לו תכנית בוקר ב-ESPN והוא חתום על חוזה של 85 מיליון דולר. בתמורה, הוא מוביל קרקס יומי שמטרתו אחת: לייצר קליפים ויראליים של תובנות ספורט - הוסיפו אימוג'י מגלגל עיניים - שיעוררו כמה שיותר אמוציות וימשכו כמה שיותר קליקים.
יחד עם שורה של קולגות, עזר מקאפי להוריד את שיח הספורט בארה"ב למקום שבו אפילו מים רדודים עמוקים מדי עבורו. בתוך עולם הטרולים חסר החן הזה, מקאפי הוא כנראה היריב המשמעותי ביותר של סטיבן איי סמית', אמן מילים צעקני ובלתי נסבל בפני עצמו שממש עכשיו חתם על חוזה חדש של 100 מיליון דולר עם ESPN.
כל ההקדמה הזו נועדה כדי לספק הקשר לאותו חלום מעורר קנאה שהגשים מקאפי בזכות מעמד הנמסיס של סטיבן איי סמית': לברון ג'יימס הגיע להתארח בתכנית הבוקר שלו. הוא עשה זאת כי הוא נמצא במלחמה עם סמית', שהעז להעביר ביקורת על כך שלברון סידר לבן שלו מקום בקבוצת NBA למרות שלא הגיע לו. השניים צולמו לפני מספר שבועות בוויכוח קולני על המגרש, במהלכו הורה ג'יימס לסמית', ממרחק של כמה סנטימטרים, "להוציא את השם של הבן שלי מהפה שלך".
נו, פרצה מהומה גדולה. סמית' נשבע שהוא לא מתכוון לענות ללברון, ואז עשה מה שהוא עושה תמיד: ענה בכל מקום, עם ענווה ומודעות עצמית של דונלד טראמפ. לברון לא אמר כלום וביום רביעי הגיש את הנקמה שלו. האינטרנט היה מבסוט, אבל הריאיון כולו היה אחד הרגעים המביכים והעצובים במישור הציבורי בקריירה של לברון.
מוביל את הליגה לחורבן?
במשך למעלה משעה עשה לברון משהו שגם שונאיו הגדולים לא יכולים לטעון שהוא בדרך כלל עושה: בילבל את המוח בלי לומר שום דבר חשוב באמת. אחרי שהשיג את הדבר העיקרי שלשמו בא, לחסל חשבונות עם סמית', המשיך לברון לעלוב בעיתונאי אחר, בראיין ווינדהורסט - עיתונאי רציני שמתעסק רק בכדורסל - כולל בדיחה על משקל גופו.
אחר כך התייחס ג'יימס, משום מה, לטיעון האידיוטי לפיו הוא לא יכול היה לשחק בליגה עם השיפוט של שנות ה-70: "יאניס אנדטוקומבו היה קולע 250 נקודות בשנות ה-70". או שכן או שלא (אולי כדאי להזכיר ללברון שלשניים מהשחקנים הכי טובים בליגה היום, יוקיץ' ודונצ'יץ', יש רמת אתלטיות של שנות ה-70), אבל זו הפגנת חוסר כבוד לאגדות מאותו עשור - קארים, ביל וולטון, ד"ר ג'יי, למשל - וזה משהו שלברון הקפיד כל הקריירה לא לעשות. עד עכשיו.
הציטוטים האלה הפכו ויראליים, כמובן, אבל בסך הכל זה היה ריאיון של שעה ועשר דקות שלא היה בו שום ערך. כלום. חוץ מהחנופה המביכה של לצחוק מכל תשובה של לברון למרות שלא היה בה שום דבר מצחיק, מקאפי לא שאל שאלה אחת ראויה. לברון הגיע כדי לסגור חשבונות עם התקשורת שלדעתו מעבירה יותר מדי ביקורת על ה-NBA של היום, והוא עשה זאת בדיוק בדרך שהובילה את שיח סביבה הליגה למצב הזה. מייקל ג'ורדן ומג'יק ג'ונסון - או סטף קרי כדוגמה מהדור הנוכחי - לא היו מבזבזים זמן על הצורך להגן כל הזמן על גדולתם, בזמן שאין שום ויכוח על כמה הם גדולים.
"כל המסר של לברון היה בעצם שהוא צריך לענות בשם הליגה, כי כולם מסתכלים עליו", כתב הגיגן ה-NBA מייק גנזלמן, "הלך הרוח הזה של 'אני המושיע' של לברון, הוא הסיבה שה-NBA ממשיכה לצנוח ולהיהרס ברייטינג ובשיח הספורט. אם לברון לא חושב שהליגה מצדיקה ביקורת, אז הוא באמת נמצא בבועה של הערצה בלתי פוסקת. ובדיוק בגלל זה לא יהיו שינויים חיוביים בליגה, כי המלך עצמו חושב שהכל מושלם כשהוא יושב בטירה שלו, בזמן שהאנשים הרגילים מחוץ לחומות הטירה בורחים בהמוניהם. מה קורה כשהמלך מוביל את האימפריה לכמעט חורבן? כי לשם יותר ויותר אוהדים מאמינים שה-NBA הולכת".
הדברים של גנזלמן חריפים מדי - לברון ג'יימס לא "מוביל את האימפריה לכמעט חורבן" - אבל הנקודה הרחבה שלו לגמרי נכונה: למותג יש בעיה. היא לא בלתי פתירה, זו עדיין הליגה המקצוענית המלהיבה בעולם וכמות הכישרונות שבה ספקטקולרית ממש, אבל היא מצריכה שינויים - שיפוט, מספר משחקים בעונה, לקיחת שני צעדים אחורה מאובססיית הכסף על חשבון המשחק, תרבות יומיומית. יש הרבה מה לעשות. ריאיונות כאלה של מי שמחזיק בקריירת הכדורסל הגדולה בכל הזמנים, רק מזיקים עוד יותר. ועבור מעריצים גדולים של לברון - מודה באשמה - לראות אותו מתבוסס בשיח שהוא כל כך הרבה מתחת לרמתו האינטלקטואלית, היה סתם עצוב.
