בלי האלק הוגאן, לא היה WWE. המשפט הזה אולי נשמע מוגזם, אבל הוא לא. כי בלי טרי ג’ין בוליאה - הגבר הגבוה, השרירי, הצבוע בצהוב, שמשום מה גרם למיליוני אמריקאים להאמין שהוא באמת נלחם עליהם - היאבקות בידורית הייתה נשארת מופע חצי-קרקסי שמסתובב בין מדינות הדרום. בידור נישתי עם קהל מצומצם של מעריצים שכולם מסתכלים עליהם מוזר מהצד ואומרים להם: "אתם באמת מתרגשים מגברים בתחתונים שמרביצים אחד לשני בכאילו?"
אפילו הוגאן בעצמו, שהלך אתמול לעולמו בגיל 71, לא כל-כך אהב היאבקות ולא חלם להיכנס לזירה. הוא רצה להיות מוזיקאי, והלהקה שלו זכתה להצלחה מינורית בפלורידה. למזלו, הוא התאמן בחדר כושר שבו היו מתאבקים רבים - והם התרשמו מהפיזיות המיוחדת שלו. הוא היה בלונדיני ענק שנראה כאילו יצא מקומיקס, וגרם להם להיראות קטנטנים לידו (האם הגובה שלו באמת היה 2.03? לעולם לא נדע). ההתחלה לא הייתה קלה, לקח לו כמעט שש שנים עד שיחד עם וינס מקמהן, הבעלים הכל יכול לשעבר של ה-WWE, הוא הצליח לבנות דמות של גיבור כל-אמריקאי שנלחם ב"רעים", בדרך כלל ענק אחר עם מבטא זר. ב-1983 הוא הופיע בתפקיד קטן ב"רוקי "3, והדחיפה הקטנה הזאת הייתה כל מה שהוא היה צריך.
האייטיז היה העשור בו ארה"ב אהבה גיבורי פעולה פטריוטים עם כמה שיותר שרירים. האלק הוגאן נכנס לתבנית הזאת, אבל הוא הצליח לפנות גם לקהל שבכלל לא חשבו עליו עד אז - ילדים. הם השתגעו מהגיבור שאומר להם להאמין בעצמם ו"לקחת ויטמינים" (הוויטמינים שהוגאן אהב במציאות לא היו בריאים במיוחד) - ו"האלקמניה" נולדה.
הוא שכנע כל ילד שהוא נלחם בשבילו, על אמת. הוא סיפק להם את פנטזיה של סרט מצויר עם אדם אמיתי. גם מבוגרים נשאבו לפנטזיה כי WWE ידעה למכור להם את האמריקאי המנצח. יש משבר בני ערובה באיראן? תראו את הוגאן מנצח שייח'. יש מתיחות עם ברית המועצות? הוגאן מכסח את וולקוף הסובייטי. מלחמה עם עיראק? הוגאן נלחם בהצלחה באיש צבא מרושע שכרת ברית עם סדאם חוסיין. זה לא אמיתי? אז מה, הוגאן היה מהראשונים שהבינו שכל עוד אתה מצליח לבדר ולמכור כרטיסים - לאף אחד לא אכפת. אנשים רוצים לראות טוב נגד רע, ושהטוב ינצח.
הוגאן ידע לספר את הסיפור הזה בצורה מושלמת. הדרך שבה הוא התפתל בכאב על הרצפה, ואז "התעורר" בזעם, ביצע את ה־Hulking Up המפורסם, נענע את הראש ואמר לקהל במבט: "אני לא מוותר". כל ילד הרגיש שהוא רואה את עצמו בזירה. כל מבוגר ראה שם את אמריקה מנצחת. או לכל הפחות אמר לעצמו: "אוקיי זה לא אמיתי, אבל זה כיף". וינס מקמהן היה האסטרטג, הוגאן היה המוציא לפועל. המותג "רסלמניה" הומצא, סלבס באו להתארח ולחטוף מכות, האולמות התמלאו וחשוב יותר: אנשים חיכו לראות אותו בכל שבוע בטלוויזיה. ההיאבקות מבוימת, אבל הרגש אמיתי לחלוטין.
אף אחד לא היה טוב בלהעביר את הרגש כמותו, הוגאן גרם גם לקריעת חולצה דקיקה להפוך לסמל של עוצמה. בזירה הוא היה שחקן מושלם, אבל הוא לא הצליח לתרגם את ההצלחה לקולנוע. פתאום היכולת שלו לספר סיפור שלם באמצעות הבעות פנים נעלמה לחלוטין. הקסם הזה עבד רק בזירה. "אומנת עם שרירים" היה כישלון קופתי מהדהד והפסיד מיליונים, אבל עם השנים הפך לסרט קאלט בקרב קהל מעריצים (מאוד מצומצם, יש לציין).
רע ומגניב
בשנות ה-90 המשהו התחיל לחרוק. הקהל התבגר. ילדים הפכו לנערים עם חולצות של נירוונה. המלחמה הקרה נגמרה וכבר לא היה צריך לכסח זרים. הוגאן כבר הרגיש כמו שריד של תקופה אחרת.
ואז, ב־1996, הוא קיבל עוד החלטה מדהימה שהצילה לו את הקריירה – להפוך לרע. לא "רע" של קומיקס, אלא נבל מלא בשחצנות, יהירות ואגו. דמות בשם הוליווד הוגאן – שנראתה הרבה יותר קרובה למי שהוא באמת. התוצאה? הצלחה מסחררת. הקהל אהב לשנוא אותו. והוא, כמו תמיד, סיפק את הסחורה. גם כדמות "רעה" - הוגאן היה אחר. כמו שהוא המציא מחדש את הדמות הטובה (בשפת ההיאבקות: "בייבי פייס", כי בתחילת הקרב הוא תמיד עם הפנים למצלמה), כך הוא המציא את הדמות הרעה (בשפת מקצועית: "היל" כי בתחילת הקרב רואים אותו מאחורה). הוא לא רק רימה, הוא גם היה מצחיק, עוקצני ואובר-דרמטי. יחד עם סקוט הול (רייזר ראמון) וקווין נאש (דיזל) הוא ייסד את ה-nWo - קבוצת נבלים רעה ומגניבה כאחד. ה-nWo את ההיאבקות ליותר דומה לסדרת פשע: פולשים, בגידות וכוחות שמנסים להפיל את המערכת. שום קשר לגיבור האמריקאי מהאייטיז. סופרמן הפך לג'וקר מבאטמן וזה עבד מעולה. זה עבד אפילו על דניס רודמן, שנעלם לשיקגו בולס לכמה שבועות באמצע העונה כדי להשתתף איתם בקרב (גם קארל מלון היה).
7 צפייה בגלריה
האלק הוגאן עם 'מאצ'ו מאן' רנדי סאבאג' ודניס רודמן ב-1998. הפך לרע ומגניב
(REUTERS/Joe Skipper)
WCW, המתחרה העיקרית של WWE, גנבה את הבכורה. במשך שבועות ארוכים – היא הביסה את מקמהן, והוגאן היה שוב במרכז. וינס מקמהן כמעט פשט רגל – עד ששלף את הקלף החדש שלו: סטיב אוסטין. טקסני קשוח, קירח, לובש שחור ושותה בירה. האנטיתזה להוגאן הישן – וכוכב הדור הבא. מקמהן ניצח את הוגאן, קנה את WCW. הוגאן פרש וחזר עשרות פעמים, כולל קאמבק לדמות הישנה - וסבל מאוד מעלייתו של האינטרנט.
התדמית נסדקה, אבל הוא יחיה לנצח
התדמית של האלק הוגאן חטפה מכות (אמיתיות) בשנים האחרונות. בשנת 2015 פורסמו הקלטות שבהן נשמע מדבר בגועל כלפי אפרו-אמריקאים – כולל שימוש חוזר ב-N word ואמר בהתלהבות יתרה שהוא לא רוצה שבתו תצא עם גבר שחור. כשהסערה התפוצצה, WWE מחקה אותו כאילו לא היה: היכל התהילה? נמחק. אתר רשמי? נעלם. חוזים? מבוטלים. הוגאן טען שהוא "מתנצל", אבל לא ניסה להבין, לא הסביר, לא פעל כדי לכפר. לא נורא, שלוש שנים אחר כך סלחו לו על זה. המורשת שלו כל-כך עשירה ומגוונת, עד שאפילו הוגאן בעצמו לא הצליח להרוס אותה.
במקביל, גיבורי עבר החלו לסגור איתו חשבונות. הוגאן היה גיבור על עם תדמית נקייה בזירה, אבל מחוצה לה היה גם אדם עם אגו גדול שלא רצה לחלוק את הבמה עם אף אחד אחר.ברט הארט חשף שהוגאן סירב להעביר לו את הלפיד ב-1993, כי שנא להפסיד. למרות שזה עסק מבוים, הוגאן חשב שהפסדים יפגעו בתדמית שלו כאילו למישהו אכפת מהמאזנים הללו. חברו הטוב מהאייטיז, רנדי סאבאג’, טען שהוגאן ניסה להתחיל עם אשתו מיס אליזבת. "משפט הסטרואידים" צף שוב לתודעה בגלל הדוקו על וינס מקמהן בנטפליקס, ובמשפט הוגאן חירטט שמעולם לא לקח סטרואידים.
7 צפייה בגלריה
האלק הוגאן עם 'מאצ'ו מאן' רנדי סאבאג' ב-1989. אויבים ואוהבים
(AP Photo/B. Vartan Boyajian)
הוא גם אמר שאלביס פרסלי היה מעריץ גדול שלו, רק ש"המלך" מת ב-1977, שנתיים לפני שהוגאן נכנס לזירה בפעם הראשונה. אחר כך הוא סיפר שג'ון בלושי ראה אותו מופיע ב-1986, התלהב ורצה לעשות איתו סרט. בלושי מת ב-1982. אם ההצעה הייתה אמיתית – כנראה שנמסרה בפקס מהעולם הבא. וגם המתאבק קרי ואן אריק זכה להופיע בפנטזיות של הוגאן: הוא טען שבילה איתו זמן קצר לפני מותו ביפן, למרות שוואן אריק מת בכלל בדאלאס, טקסס – עיר שלא שוכנת ליד טוקיו. וכמובן, השקר שהוא כאילו התקבל ללהקת מטאליקה, באודישן שמעולם לא התקיים.
בשל כל הפרשות והשקרים, ההופעה האחרונה שלו ב-WWE לוותה בשריקות בוז צורמות מצד הקהל, ועכשיו אולי חלקם מתחרטים על כך. גם שורקי הבוז וההייטרים הכי גדולים של ההאלקסטר יודעים: בלעדיו, הם כנראה לא היו מתעניינים בכלל בהיאבקות. אחד הקצ'פרייזים האהובים עליו היו: "ההאלקמניה תחיה לנצח" - והוא לא טעה.
פורסם לראשונה: 07:00, 25.07.25
