ב־1974 הגיע נער בן 18 בשם לארי בירד לעיר הגדולה בלומינגטון שבאינדיאנה. גדולה זה כמובן יחסי – בבלומינגטון גרו אז קצת יותר מ־30 אלף איש, אבל בירד בא מהעיירה French Lick - לתרגום המילולי "ליקוק צרפתי" אין שום קשר למשמעות השם שמתייחס לאזור של מעיינות מלוחים - שבה חיו כ־2,000 איש. למרות שגדל במשפחה ענייה, הצליח בירד להתקבל לאוניברסיטת אינדיאנה בזכות מלגת כדורסל אותה סידר לו בובי נייט, המאמן, המיתוס והמכות בישבן לשחקנים.
בירד סבל מכל רגע בקמפוס של 30 אלף סטודנטים. הוא נאבק לממן את עלויות חיי היומיום, גם אם המלגה כיסתה את הלימודים עצמם; הוא הלך לאיבוד בחיי החברה התוססים והפרוגרסיביים של האוניברסיטאות בשנות ה־70, והתקשה להשתלב בשיטה של נייט, שלמרות שהיה זה שגילה אותו, לא באמת הבין מה שיש לו ביד.
בירד החזיק מעמד שלושה שבועות לפני שלקח את התרמיל וחזר לפרנץ' ליק, רחוק ככל האפשר מבני אדם. הוא נהג במשאיות אשפה, שימש כעובד תחזוקה ונשא אלפי חבילות חציר. כשנשאר לו כוח, זרק לסל המאולתר שנמצא ליד כל בית באינדיאנה. אחרי אחד מימי העבודה האלה, הופיע בירד למשחק שאירגנו סקאוטים בהשתתפות קבוצה של כמה מהשחקנים הטובים ביותר מרחבי אינדיאנה. בירד היה בקבוצה השנייה, זו של האאוטסיידרים. הוא קלע 43 נקודות ולקח 25 ריבאונדים. ביל הודג'ס, עוזר מאמן באוניברסיטת אינדיאנה סטייט, היה שם. אחרי שהרים את הלסת מהרצפה, הזמין הודג'ס את בירד למבחן. בירד הגיע בג'ינס וזרק לסל. הוא קיבל מלגה במקום.
השאר הוא כמובן היסטוריה. לארי בירד לא רק הפך לאחד השחקנים הגדולים אי פעם ולמי שיחד עם מג'יק ג'ונסון הציל את ה־NBA, אלא גם למבחן רורשאך. כל אחד ראה בו מה שרצה: סטריאוטיפ הנער הכפרי הטמבל שהוא גם מיזנתרופ, או גאון לא מובן שלא רק היה שחקן ו־ווינר חד־פעמי, אלא גם אחד הטראש־טוקרים הקטלניים שידעה הליגה.
כך או אחרת, כל אחת מהגרסאות האלה של בירד יכלה כנראה לצמוח רק באינדיאנה, מדינת מערב תיכון משמימה, שהכדורסל צרוב ב־DNA שלה יותר מכל מדינה אחרת בארה"ב. לא במקרה הגיע ריק קרלייל לטקס ההכתרה של הפייסרס כאלופי המזרח עם משפט שהביא מהבית: "ב־49 מדינות זה רק כדורסל. כאן זו אינדיאנה". לא לגמרי ברור מי המציא את האמרה הזו - נהוג לייחס אותה לבובי נייט - אבל ילדים באינדיאנה גדלים עליה, היא נמצאת בשלטי חוצות, חולצות, סרטי תעודה וסרטוני מחלקת התיירות של אינדיאנה.
כשהפייסרס יעלו הלילה (בין חמישי לשישי, 03:30) למשחק הראשון בסדרת גמר הפלייאוף נגד אוקלהומה סיטי ת'אנדר, הם ייקחו איתם הרבה יותר מאשר את תקוות העיר אינדיאנפוליס. בניגוד למרבית קבוצות הליגה, הפייסרס הם לא קבוצה של עיר, הם קבוצה של מדינה שקוראת לעצמה "מדינת הכדורסל", ויש לה את כל הקבלות הדרושות כדי להצדיק את התואר הזה. חוץ מאליפות NBA.
כשהממציא נותר המום
ד"ר ג'יימס נייסמית' המציא את משחק הכדורסל בספרינגפילד, מסצ‘וסטס, בשנת 1891, במטרה לספק עיסוק בחורף הקשה של ניו־אינגלנד לנערים משועממים אותם הוא לימד. הוא לא באמת חשב שזה יהפוך לאחד המשחקים הפופולריים בעולם, ואת התורה שלו פיזרו אז ברחבי ארה"ב מיסיונרים של כדורסל. אחד מהם היה כומר צעיר בשם ניקולס מקיי, שראה את נייסמית' מסביר את המשחק לנערים במועדון ימק"א בספרינגפילד, באמצעות שני סלי אפרסק וכדור פוטבול.
מקיי חזר נרגש לסניף ימק"א אותו ניהל בעצמו בעיירה קרופורדסוויל שבאינדיאנה. הוא שילם לנפח המקומי כדי שייצר זוג חישוקי מתכת, אליהם חיבר שקים של פולי קפה. תוך שנה, שיחקו נערים צעירים כדורסל בכל רחבי אינדיאנה. בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, אינדיאנה הייתה שדות תירס וזהו. הפוטבול החל לפרוח, אבל רוב המדינה הורכבה מעיירות קטנטנות עם בתי ספר קטנים עוד יותר. כדורסל לא דרש הרבה שחקנים ואפשר היה לשחק אותו אפילו באסמים. החורפים הארוכים והמרחבים הכפריים גרמו לכך שאולמות קטנים הפכו למרכזי החיים של הקהילות, והמשחק היה פשוט, נגיש וממכר.
ב־1911 כבר נולד טורניר בתי הספר התיכוניים באינדיאנה. כשנייסמית' הגיע ב־1925 לצפות בטורניר, הוא היה כל כך המום, שאחר כך כתב: "בעוד שהמשחק הומצא במסצ'וסטס, מקורו של הכדורסל הוא למעשה באינדיאנה, היא המרכז של הספורט הזה".
קצת כמו האבות המייסדים של ארה"ב, שכאשר חיברו את החוקה לא יכלו לדמיין את ארה"ב של המאה ה־21, כך גם נייסמית' לא יכול היה לראות בדמיונו את היום שבו הכדורסל יהיה משחק מקצועני שיגלגל מאות מיליארדי דולרים. בעיניו, זה תמיד היה משחק חינוכי לבני נוער, ולכן הוא גם התלהב מאליפויות המדינה באינדיאנה. זו הייתה תופעה כל כך ייחודית בארה"ב, שעד אמצע המאה ה־20 כבר זכתה לכינוי Hoosier Hysteria ("היסטריית הוז'ר", הכינוי לתושב אינדיאנה).
כולם השתתפו בהיסטריה. העיירה הקטנה ווינגייט התגאתה בלוח התוצאות החשמלי הראשון בתיכון באמריקה. בקמפוס של אוניברסיטת באטלר נבנה ב־1928 אולם עם 15 אלף מקומות, שהוקם במיוחד כדי שאפשר יהיה להכניס את כל מי שרצו לצפות באליפות בתי הספר של אינדיאנה. האולם הזה עומד עד היום ונקרא על שמו של טוני הינקל, חבר היכל התהילה שאימן 41 שנה בבאטלר.
הינקל, אגב, היה זה שהביא לשינוי צבע הכדור, אחרי שהגיע למסקנה שלצופים קשה לראות את הכדור החום ושיכנע את חברת "ספולדינג" לפתח כדור כתום. גם זו עוד תרומה של מדינת אינדיאנה לכדורסל. הסיפור המפורסם ביותר של היסטריית הוז'ר הוא הזכייה באליפות 1954 של תיכון מילן הקטנטן, שבו למדו 160 תלמידים, שהפכה ב־1986 ל־Hoosiers ("ימים של תהילה" בתרגום בארץ), אחד מסרטי הספורט הגדולים בכל הזמנים. הכדורסל באמת נגע בכל פינה באינדיאנה.
ורק האליפות חסרה
חוץ מלארי בירד, הוציאו אינדיאנה, המדינה ובתי הספר שלה, גם את ג'ון וודן, גדול מאמני המכללות, את אוסקר רוברטסון ואת אייזיאה תומאס. בובי נייט הוביל את אוניברסיטת אינדיאנה לשלוש אליפויות NCAA. הדבר היחיד שבאמת חסר למדינה הזו הוא אליפות NBA. הסדרה נגד הת'אנדר תהיה בסך הכל גמר הפלייאוף השני של הפייסרס. הם הפסידו ב־2000 ללייקרס של שאקיל אוניל וקובי בראיינט, ושוב יהיו האנדרדוג, כנראה העמדה היחידה שמתאימה לקבוצה מאינדיאנה.
3 צפייה בגלריה
הדבר היחיד שחסר זה אליפות. טייריס הליברטון
(צילום: Gregory Shamus / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
גם היום, 13 מ־15 אולמות הכדורסל הגדולים ביותר של תיכונים בארה"ב נמצאים באינדיאנה. אם הפייסרס לא יביאו דגל אליפות שאפשר לתלות במרומי האולם, זה יאכזב את ההוז'רס לכמה דקות ואז ייזכרו שהם הבינו את המטרה של ג'יימס נייסמית' יותר טוב מבכל מקום אחר באמריקה.
למשל, תמיד יהיה להם "הלילה השקט" של אוניברסיטת טיילור, שמתרחש מדי שנה ביום שישי שלפני תחילת מבחני הגמר: הסטודנטים לובשים תחפושות או סתם פיג'מות, ממלאים את האולם, יושבים בשקט מוחלט עד שנבחרת האוניברסיטה קולעת את הנקודה העשירית שלה, ואז הכל מתפרץ ברעש קורע עור תוף של זכייה באליפות ותחושת קהילה אמיתית. זו מסורת מוזרה, חסרת הסבר, וכל כך אהובה שהיא מביאה איתה סיקור תקשורתי לאומי קבוע, ולא תלויה בשום צורה בתוצאה על המגרש. כדורסל, אומרת הקלישאה, זה החיים, והיתר, אפילו טבעת אליפות ב־NBA, הם רק פרטים. אין מקום שבו זה יותר נכון מאשר במדינת אינדיאנה.
פורסם לראשונה: 01:30, 05.06.25
