מאז ההצטרפות לאירופה אי שם ב-1992, היו לנבחרת ישראל שישה מאמנים כחול-לבן, לא כולל רן בן-שמעון, שזכו לכבוד. רגע לפני פתיחת קמפיין מוקדמות מונדיאל 2026 הערב מול אסטוניה בדברצן, ערכנו עם חמישה מהם (דרור קשטן ז"ל, המאמן המעוטר בתולדות הכדורגל הישראלי, נפטר לפני יותר משנה), שיחה צפופה על החוויות שאספו בקדנציות שלהם, ההבדלים בין אז והיום, הכישלונות, ההצלחות, הטיפים לרב"ש, הסיכויים, ההימורים ובאופן די מפתיע אפילו חילצנו מהם הצהרה אופטימית, לפיה דור השחקנים הנוכחי ישבור את בצורת העלייה לטורניר בינלאומי גדול (אבל רק ביורו 2028).
שיא הקריירה
לכל החמישה יש במשותף עשרות שנות ניסיון על הקווים במועדונים השונים, אבל עבור כל אחד מהם גולת הכותרת היא נבחרת ישראל: שלמה שרף שהיה החלוץ בפורמט האירופי והגיע עד למפגש העלייה ליורו; אברם גרנט שרק בשל יחס שערים נחות לא העפיל לטורניר גדול, אבל היה היחיד מבין המאמנים שהמשיך לקריירה בינלאומית; אלי גוטמן שגרם למדינה שלמה לפנטז על הופעה ביורו – עד שהגיעה וויילס והנחיתה אותנו ואותו אל קרקע המציאות; אלישע לוי שקיבל קדנציה של שנתיים בבית קשה במיוחד עם ספרד ואיטליה, ולא הצליח לחולל סנסציה; והאחרון ברשימה הוא אלון חזן, שהוביל את הנבחרת למקום הראשון בליגת האומות, אבל גם במקרה שלו זה נגמר בפספוס כואב עם הפסד לאיסלנד בחצי גמר הפלייאוף.
"אתה מחזיר אותי למינוי המרגש ביותר שלי, כשאימנתי את מכבי חיפה והייתה לנו קבוצה טובה מאוד. אז הגיעה ההצעה מגברי לוי לבוא לנבחרת, וכבן להורים ניצולי שואה זו הייתה שליחות לכל דבר. אי-אפשר לתאר את ההרגשה לאמן את נבחרת ישראל", נזכר גרנט.
"או אה, זו מעמסה גדולה ואחריות גדולה. שיא השאיפות של כל מאמן, כבוד ויוקרה. זה חלום של כל אחד להגיע לתפקיד הזה ורק אחד מגיע בכל פעם", מוסיף שרף. עבור אלישע, תפקיד המאמן הלאומי הייתה הסיבה שבחר במקצוע. "אני תמיד אומר, לא משנה עם מי אני מדבר, כשאני שומע 'אלישע לוי מאמן נבחרת ישראל לשעבר', אני מקבל צמרמורת. זו גולת הכותרת של הקריירה שלי".
גוטמן מתקשה למצוא את המילה המדויקת: "גאווה, פסגת חלום ושאיפות מקצועיות, ייצוג המדינה, שמיעת ההמנון, רגש אחד גדול וסיפוק אדיר", וגם חזן עדיין מתרגש מהטייטל: "אחת החוויות הגדולות שחוויתי בחיים שלי, מאמן שמוביל את המדינה שלו. יותר מחלום ילדות".
נסו להיזכר
כשמנסים לשוב אל הפספוס הגדול והטעות הגורלית ביותר של כל אחד מהם, הם דווקא מתקשים להיזכר, ממש מתאמצים להצביע על הרגע הזה. "לא יודע אם זה ממש פספוס, אבל אני מרגיש שאם הייתי מאמן עוד שנתיים ואולי בליגת האומות, זה היה נראה אחרת. אימנתי במוקדמות מונדיאל עם ספרד, איטליה, אלבניה בשיא שלה וצפון-מקדוניה שראית שהגיעה ליורו, והשגנו 40 אחוזי הצלחה. היינו תחרותיים", אומר אלישע.
לגרנט לקח זמן, אבל בסוף הוא נזכר: "קשה לדבר על פספוסים כי כמעט שלא הפסדנו. אם אני ממש מנסה, אז המשחק הראשון שלנו מול איי פארו – היינו חייבים להבקיע בו יותר שערים ולא רק שניים, ככה היינו עולים. צרפת שעלתה לגמר בסופו של דבר הייתה ראשונה בבית".
חזן לקח את זה יותר למקרו: "הפספוס הוא שלא הצלחנו לעלות ליורו. המצב במדינה השפיע מאוד". שרף היה שלם עם מרבית ההחלטות שלו, אבל מציין: "אני זוכר משחק בפולין שהפסדנו אחרי שהובלנו פעמיים, כאשר ניצחון היה מקרב אותנו ליורו. היו טעויות שלי, של פליקס חלפון ובוני גינצבורג. אם הייתי פחות שואף להתקפה ויותר זהיר, הייתי מנצח".
גוטמן היה ספציפי מאוד עם התבוסה לוויילס בסמי עופר: "בקמפיין השני שלי, כשפתחנו תשע מתשע, זה התחיל מושלם והסתיים בצורה מאכזבת. וויילס בסמי עופר שינה את המומנטום. במקום לשחק מבוקר, נסחפתי אחרי הניצחון על בוסניה".
הכוכב שלי
כל אחד מהם אימן דור אחד של שחקנים, לכל אחד מהם היה את הכוכב הגדול אל מול הבעיות הגדולות בסגל. כשהם מסתכלים על הסגל הנוכחי שיפתח הערב את הקמפיין, הם מוצאים את הפערים. לגוטמן היה חסר בעיקר שוער איכותי כמו דניאל פרץ בקמפיין השני לאחר פרישתו של דודו אוואט: "בתקופתי לא היו שוערים כמו ניר דוידוביץ' או אוואט, בעוד שכיום מעמד השוערים הישראלים חזר למה שהיה בעבר. הליקויים בהגנה עדיין קיימים, אין מספיק שחקני הגנה איכותיים, והם צריכים להתמודד עם שחקנים כמו אדין דז'קו, ששיחק נגדי עם נבחרת בוסניה, או ארלינג הולאנד בנורווגיה. התקווה היא שיש שחקנים בשיא הכושר כמו מנור סולומון ומוחמד אבו-פאני, וזה הדבר החשוב ביותר עבור מאמן נבחרת".
חזן משוכנע שההבדל המשמעותי ביותר הוא דווקא בזהות האיש על הקווים: "כשמגיע מאמן חדש, הוא מביא עימו דברים משלו - אני מקווה שאלו של רן יובילו להצלחה גדולה יותר משלנו".
שרף, שאימן את דור הזהב של הכדורגל הישראלי, מציין: "יש לנו היום נבחרת מצוינת עם מבחר שחקנים גדול מאוד, שבולטים גם בקבוצות שלהם בחו"ל, כמו גלוך, סולומון ותאי בריבו. זה לא כמו בזמני, כשהיחיד ששיחק באירופה היה רוני רוזנטל, ורק לאחר מכן הגיעו האחרים. הנבחרת שלי הייתה מוכשרת יותר, אבל זה תלוי בתקופה. אימנתי עשר שנים בדור של איל ברקוביץ', חיים רביבו וטל בנין, וגם המגינים היו מצוינים".
גרנט מקווה שגלוך או סולומון יהיו דומיננטיים כמו בניון אצלו: "הנבחרת שלי הייתה שונה – החלק החזק לא היה החלק הקדמי, למעט יוסי (בניון) שהיה בשיאו. לנבחרת הנוכחית יש הרבה שחקנים מוכשרים בחלק הקדמי, כמו מנור ואוסקר. אני מחזיק אצבעות שנעלה לטורניר גדול, לאור ההתקדמות שראיתי בליגת האומות". לוי מדגיש את הדמיון בבעיות ההגנה: "גם בתקופתי היו בעיות, כמו היום. זהו בעיקר ההבדל המרכזי. ניצחנו שלוש פעמים בחוץ, אך דווקא בבית כשלנו. היום הקומבינציה יותר צעירה ויותר קבוצתית".
זיכרון גורלי
כאשר מגיעים לדיון אוטופי על האפשרות להחזיר את הגלגל אחורה ולנהוג אחרת, חזן מביע עמדה ברורה: "אני תמיד נהנה ממה שזכיתי בחיים ומה שעומד בפניי. כשמחזירים דברים לאחור, מאבדים דברים אחרים. אני מודה על כל רגע שהיה לי בנבחרת".
גרנט, שעדיין מתקשה להשתחרר מהמחשבה על הכיבוש המינימלי מול איי פארו, נזכר כיצד סיים את הקמפיין רק שתי נקודות אחרי צרפת, שעלתה כאמור לגמר המונדיאל, ופיספס עלייה לטורניר רק בשל הפרש שערים מול שווייץ: "עשינו דברים יפים במסגרת מה שהיה לנו – השגנו פעמיים תיקו מול אירלנד של רוי קין ורובי קין, והיינו יכולים לנצח בשני המשחקים. גם מול צרפת השגנו פעמיים תיקו, ובבית כמעט ניצחנו. אני זוכר עד היום שבעטנו לקורה בפריז מול נבחרת שעלתה לגמר הגביע העולמי. ההישג הזה עזר לי להתקדם ולאמן באירופה".
גוטמן מזכיר את ההפסד לוויילס בסמי עופר: "בדיעבד זו הייתה נבחרת שהגיעה עד חצי גמר היורו. היא הייתה איכותית בהרבה מנורווגיה של היום, שלא העפילה לטורניר גדול כבר 25 שנים". שרף מסביר כיצד תקופתו הייתה שונה לחלוטין: "בנבחרת הייתי מאמן הכושר, מאמן השוערים, ההגנה וההתקפה – הכל לבד. לאחרונה נסעתי עם הנבחרת וראיתי שיש יותר אנשי צוות משחקנים. יש היום פסיכולוגים ואנליסטים עם מחשבים – אני לא מתחבר לזה. כדורגל זה לא מדע מדויק, והמוח של המאמן צריך לקבל את ההחלטות, לא המחשבים. אני רואה מאמנים עם לפטופים על הספסל – הם מסתכלים על המסכים ומפספסים דברים שקורים על המגרש. רק השפיץ של הנעל קובע. לא מחשבים, לא אלף אנשי צוות".
חזן: "אנחנו צריכים להרגיע את הלחץ סביבנו – אנחנו כל כך אובססיביים לעלות לטורניר גדול, שכל ניצחון גורם לנו להרגיש שכבר עלינו, וכל תוצאה פחות טובה גורמת להיסטריה מטורפת"
המכנה המשותף לכל מאמני הנבחרות, ובמיוחד לחמישייה הזו, הוא שאף אחד מהם לא הצליח לעלות את ישראל לטורניר גדול לראשונה מאז מונדיאל מקסיקו 1970, בעוד נבחרות שפעם היו נחותות מאיתנו כבר שברו את תקרת הזכוכית. "אני שיחקתי נגד צפון-מקדוניה ואלבניה, ניצחנו את שתיהן בחוץ. כשאני מסתכל על הקמפיינים האחרונים, היינו על סף עלייה – אם היינו מנצחים את קוסובו, זה היה ריאלי. קצת מזל ודברים קטנים – היינו קרובים עם וילי רוטנשטיינר, בניון וחזן. הכל עניין של שנתון נכון, לגיונרים ודברים קטנים שעושים את ההבדל", מסביר אלישע.
גם חזן אימן בתקופה של הפתעות גדולות. "הכדורגל האיסלנדי עשה קפיצה אדירה באמצעות ייצוא שחקנים רבים לאירופה. לטביה הצליחה להעפיל פעם אחת, אך זה לא יחזור בעשורים הקרובים. תמיד יש נבחרות שעושות קמפיין טוב ונעלמות. אנחנו צריכים להרגיע את הלחץ סביבנו – אנחנו כל כך אובססיביים לעלות לטורניר גדול, שכל ניצחון גורם לנו להרגיש שכבר עלינו, וכל תוצאה פחות טובה גורמת להיסטריה מטורפת".
גרנט משוכנע שמדובר במדיניות שצריכה להתחיל מלמטה: "היום עולות יותר נבחרות – יש יותר אפשרויות ליורו כשחצי אירופה עולה, וגם למונדיאל, שיכלול 48 נבחרות. אם זה היה כך בתקופתנו, היינו עולים. הנבחרות החזקות עשו עבודה מצוינת בפיתוח נבחרות הנוער, כמו איסלנד. הכל תלוי בכמות השחקנים שמשחקים מחוץ למדינה".
גוטמן בטוח שהבעיה היא בעיקר תיעדוף התקציבים והתשתיות: "במדינות האלו, תקציב הביטחון הוא לא כמו אצלנו. עם כל הכבוד לספורט, אנחנו מדינה שחיה על חרבה, ואם התבלבלנו, 7 באוקטובר החזיר אותנו למציאות. אנחנו עדיין מגדלים שחקנים מוכשרים, אבל המספרים לא מספיקים. צריך יותר מגרשים, יותר פעילויות ויותר אפשרויות – הכל מתחיל מלמטה".
שרף טוען שהפערים באירופה כמעט נעלמו: "ההבדלים אפילו מול הנבחרות הגדולות ביבשת כבר לא כמו פעם. יש איזון הרבה יותר מבעבר".
קבל עצה
חלק מהמאמנים אימנו את בן-שמעון בנבחרת או בהפועל חיפה, וחזן אף שיחק איתו ומולו. הפעם הם צריכים לתת לו טיפ מהניסיון שלהם. גוטמן: "לא להסתנוור ממשחק הרואי ותמיד להיות מוכן וצנוע לקראת המשחק הבא".
שרף: "השאיפה שלי בנבחרת הייתה לשחק את המשחק שלי. לא לשנות שיטה בגלל שחקן כזה או אחר מולו. תן ביטחון לשחקנים בהתאם למה שהתאמנתם"
חזן: "אם עשיתי טעות, ישבתי עליה המון פעמים יחד עם החצי השני שלי, יוסי בניון. בן-שמעון לא צריך לפחד מטעויות, אלא ללמוד מהן - כל אחד עושה טעויות".
שרף: "השאיפה שלי בנבחרת הייתה לשחק את המשחק שלי. לא לשנות שיטה בגלל שחקן כזה או אחר מולו. תן ביטחון לשחקנים בהתאם למה שהתאמנתם".
לוי מפציר להשתמש בצעירים ובשחקנים שמשחקים: "לייצר מחויבות דרך זימונים נכונים ולבחור אנשים עם חוסן". גרנט נתן לבן-שמעון את הדוגמה מהפגישה שלו עם פאביו קאפלו: "נבחרת זו לא קבוצה, יש לך זמן הרבה יותר קצר להתכונן. כשקאפלו קיבל את נבחרת אנגליה, אימנתי בפרמייר-ליג והוא התקשר אליי וביקש לשבת איתי. הוא ישב איתי שעה וחצי יחד עם שני עוזרים, וביקש לדעת מה ההבדל בין נבחרת לקבוצה".
והרי התחזית
קונצנזוס אחד בולט אצל החמישה: מנור סולומון הוא האיש החשוב ביותר לקראת הקמפיין הנוכחי.
באיזה מקום תסיים הנבחרת בבית הזה? לוי: "מקום שלישי לפחות". חזן: "בעזרת השם, מקווה שנצליח לקרוא תיגר על המקום השני". שרף: "לנצח את אסטוניה ותיקו או ניצחון על נורווגיה, אחר כך נראה". גרנט: "אינשאללה שנעלה". גוטמן: "בין שני לשלישי".
ויורו 2028 – זה באנקר? חזן: "מקווה שהצעירים יעשו את הפריצה". שרף: "בטח שאפשר". לוי: "זו המטרה המוצהרת". גרנט: "מקווה מאוד". גוטמן: "אסור להצהיר על מה שיקרה בעוד שלוש שנים, צריך להתרכז בטורניר הנוכחי עם ההגרלה היחסית נוחה שקיבלנו".
פורסם לראשונה: 01:30, 20.03.25
