אחד הסיפורים המיוחדים שיצאו מהמשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים לפריז 2024 היה של מיכאלה משה: הקשתית הראשונה בכחול־לבן, ששנתיים לפני טקס הפתיחה הייתה בכלל מתעמלת אמנותית. בבירת צרפת היא כבר הספיקה לרשום שיא ישראלי ולא רק – אלא פתחה את הדלת לעוד ספורטאים וספורטאיות שרוצים לעשות הסבה מקצועית.
שתיים מהן, שכבר כמעט חודשיים בתוך התהליך, מוכרות מאוד למשה: מישל מוניץ (17), שהפכה להיות הרזרבה בקטגוריה הקבוצתית עם פרישתה של הקשתית האולימפית וסטפני קומפנייץ (16). הראשונה זכתה במדליית זהב באליפות אירופה לנוער שנערכה בישראל ב־2022 במכשיר הכדור, אבל בעיות בעמוד השדרה מנעו ממנה להמשיך לקמפיין ללוס־אנג'לס 2028. גם קומפנייץ התחרתה בג'וניור, אך רגע לפני העלייה לבוגרים הרגישה מיצוי. שתיהן קיבלו דחיפה מרחלי פייגה־ויגדורצ'יק, ראש התחום ביחידה לספורט הישגי, לנסות ענפים אחרים.
מה שהופך את המעבר לפשוט יותר עבור המתעמלות הוא הגמישות במרפק. בשונה מאנשים "רגילים", שקשה להם לבצע את תנועות הכיפוף והמתיחה הדרושות לירי החץ באופן מושלם, המתעמלות מגיעות עם התנועה מובנית.
"הייתה לי פציעה בגב, והחלטתי לפרוש. הייתי שלמה לגמרי עם ההחלטה", אומרת מוניץ. "בסוף זאת פציעה לכל החיים ולא הייתה לי ברירה. דיברו איתי על כל מיני ענפים, אבל רציתי ללכת בעקבות מיכאלה". "רחלי הציעה לי טאקוונדו וקשתות", אומרת קומפנייץ. "לא רציתי את הטאקוונדו, לא התחברתי לעניין המגע. הקשתות נראתה לי יותר יפה".
"גם לי הציעו את הטאקוונדו", אומרת מוניץ בהיסוס, "אבל אני לא אוהבת ששוקלים אותי. הקשתות נראה לי ספורט נשי יותר".
יתושים ומקדמי הגנה
האימון הראשון של שתיהן מסתכם במילה אחת: מלחיץ. אחר כך הגיעה ההבנה שאפשר להתחבר לספורטאים האחרים. "פחדתי מהחברה, מזה שלא אצליח", משתפת מוניץ, לה צופים עתיד גדול בענף. "כולם הסתכלו עליי כשהגעתי, זה היה קצת מוזר", מגלה קומפנייץ. "המאמן דיבר עם אמא שלי, ואז יריתי. פתאום זה לא היה מלחיץ, אלא מעניין לנסות את זה".
משה מצחקקת. "איך היה לצפות בזה מהצד? נחמד לראות שפתחתי דלתות לעוד אנשים אחריי. שמחתי לראות את מישל, התאמנו ביחד הרבה שנים. שתיהן הרגישו שהן לא הגיעו לחלום שלהן בהתעמלות ומנסות למצוא דרך אחרת".
"לא יהיו לי קרחות בשיער", אומרת מוניץ. "זאת גם הקלה לא להיות עם הקוקו המתוח הזה כל הזמן. אבל ציפורניים ארוכות אי אפשר, צריך להחזיק את המיתר"
הכל השתנה. הציוד, הלבוש, התנאים. לפתע המתעמלות לשעבר, שרגילות להיות יחפות על משטח, הולכות בשדה עם נעליים. "זה יותר נוח. האווירה שונה, האוויר חופשי. זה הרגיש שבאוהל ההתעמלות אין מספיק חמצן", מציינת מוניץ. "אבל יש פה חרקים ויתושים שעקצו אותי". "הרגל שלי נעשתה אדומה!" מתארת קומפנייץ.
הפרידה מהנצנצים ובגדי הגוף לטובת הבגדים החופשיים מוצאת חן בעיני השתיים. "לא יהיו לי קרחות בשיער", אומרת מוניץ. "זאת גם הקלה לא להיות עם הקוקו המתוח הזה כל הזמן. אבל ציפורניים ארוכות אי־אפשר, צריך להחזיק את המיתר". "להרכיב את הקשת נראה מסובך", אומרת קומפנייץ. "אני רואה את הספורטאים מבריגים אותה כל פעם מחדש. אני צריכה לזכור מה לעשות כי בשלב מסוים אצטרך לעשות את זה לבד". "אני מה זה מבינה מה את אומרת, יש גם שמות קשים לכל דבר", מגיבה משה.
על מקדמי ההגנה שיסתובבו בימי הקיץ הקופחים הן שמעו. את השיזוף השתיים רואות על משה, ממתינות לשינוי צבע העור גם אצלן. "אני מחכה לזה", צוחקת קומפנייץ. "בהתעמלות לא יצאנו לשמש בכלל", מוסיפה מוניץ, "אבל עדיין לא חווינו קיץ פה".
השפה מהווה שינוי בולט. אם בהתעמלות האמנותית כולם דיברו רוסית, כאן מדברים עברית או אנגלית. המאמן בריטי, ריצ'רד פריסטמן, שזכה במדליות ארד קבוצתיות עם נבחרתו בסיאול 1988 וברצלונה 1992. "המתעמלות מגיעות אליי אחרי שהכל כבר קיים אצלן. 15 שנים של התעמלות אמנותית הן הכנה מצוינת לקשתות, זה הופך את העבודה שלי לקלה יותר", הוא אומר.
"אני לא יודעת אנגלית כל כך, אבל המאמן אומר שהשתפרתי", מספרת מוניץ. "לא הלכתי לבית הספר כשהייתי מתעמלת, ועכשיו אני כן הולכת. מקווה שהשפה כאן תעזור לי עם ההתקדמות". "לי מתרגמים", אומרת קומפנייץ. "הוראות? חוקים? עכשיו אני רק יודעת שצריך לפגוע בעיגול הצהוב".
ירי עם מטרייה
בספורט הישראלי נלהבים מהרעיון למצוא עוד ספורטאים שיעשו מעברים כאלה, וביום שישי ייערך במכון וינגייט מיזם TALENT TRANSFER, שמטרתו זיהוי בעלי יכולות יוצאות דופן והכוונתם לענפים שבהם יש להם סיכוי גבוה יותר להישגים עולמיים, גם ספורטאים שפרשו מהענף שבו עסקו ומרגישים שטרם מיצו את היכולות שלהם.
מישל וסטפני, תלמידות י"א שצוחקות שבגרות בספורט הן כבר עשו בהצלחה. מודות שרצו משהו חדש בלי להפסיק עם הספורט המקצועני, שעדיין נמצא אצלן בדם. שתיהן מכירות את השגרה התובענית מגיל צעיר מאוד ולא יודעות שום דבר חוץ מהתעמלות אמנותית. המעבר המרענן, שבו "בסך הכל" צריך לקחת קשת ולירות חצים, הפך להיות משהו מסקרן.
"לאבא שלי היה קשה עם הפרישה, אמא קיבלה את זה יותר טוב", חושפת מוניץ. "אחר כך הוא התרצה. כל המשפחה מרימה לי, גם דניאלה אחותי (אלופת אירופה המכהנת במכשיר האלות). נכון שאמרנו ששתינו רוצות להיות ביחד במשחקים האולימפיים, אבל זה עדיין יכול לקרות".
שתיהן מתרגשות כשהשיחה עוברת לאימונים בתנאי גשם. "זה היה ביום הראשון שלי פה", מתלהבת קומפנייץ. "המשכתי לירות אפילו שאמרו לי שאני יכולה לעצור. הייתי עם מטרייה והכל סביבי היה רטוב, המטרה נזלה כמו עיתון. הרגשתי גיבורה בסרט".
ובכל זאת, הרגשות בנוגע לעזיבת ההתעמלות מעורבים. "עשיתי כל מה שיכולתי, חשבתי שיהיה לי קשה לשחרר, אבל החיים ממשיכים", אומרת קומפנייץ. "ישבתי עם המחשבה לפרוש הרבה זמן", מרחיבה מוניץ. "בסוף החלטתי שאני פורשת, מה שהתברר כהחלטה טובה. היה לי קשה, החברות שם, אחותי שם. כשבאתי להיפרד, היה לי ברור שאני לא רוצה להיות ילדה רגילה שרק הולכת לתיכון, רציתי עוד משהו".
"ההחלטה לפרוש הייתה קשה, מגיל שלוש הייתי בהתעמלות", אומרת משה. "הגעתי כבר לגיל 19 כשהבנתי שזה לא הולך לקרות". "היה לי עצוב שלא הצלחתי, אבל בסוף כן יצאתי עם משהו", מגיבה מוניץ למיכאלה. "הייתי כבר אלופת אירופה ועכשיו אני פה ורוצה להגשים את החלום לאולימפיאדה".
פורסם לראשונה: 01:30, 19.03.25
