המקרים הולכים ונעשים תכופים. התוכן האנטי־ישראלי פינת אנטישמי מעלה ווליום. חרמות אקדמאים וחרמות של סחורות מישראל הם כבר פאסה. זמרים בפסטיבל מוזיקה מעודדים את הקהל לשיר "מוות לצה"ל" בקצב, כאילו שזה להיט מהאלבום האחרון של הלהקה. צמד בריטי אחר מראה בקליפ שלו את מוחמד סינוואר ומשפחתו במנהרות בעזה. גיבורים. הקהל מריע. אלפי דגלי פלסטין מתנופפים באוויר. "מהים עד הנהר, פלסטין תשוחרר", זועק הזמר למיקרופון.
הספורט הישראלי סובל כבר שבעה עשורים מחרמות ונידויים על ידי ספורטאים מארצות ערביות או מוסלמיות. המחרימים נוהגים לתרץ את החרמות באידיאולוגיות ערכיות כמו הזדהות עם הפלסטינים, התנגדות לכיבוש ושאר מרעין בישין. אבל כיוון שההתנגדות הזו קיימת כמעט מאז קום המדינה, ברור שהאידיאולוגיה העיקרית מאחורי החרמות היא התנגדות מוחלטת למדינה יהודית וסמליה בארץ ישראל. מי שלא מתחרה בה, לא מכיר בקיומה.
אם החרם קיים זמן רב כל כך, מדוע בכלל צריך להיות מודאגים ממנו? מכמה סיבות. ראשית, עד עכשיו החרמות עבדו בדרך כלל בפלטפורמות גדולות כמו אולימפיאדות ואליפויות עולם, שם קיבלו הדהוד גדול יותר, ואילו כעת מדובר בטורניר כמעט שולי, אליפות העולם עד גיל 19 בכדורסל; שנית, זהות המחרים, נבחרת ירדן, ארץ עם הסכם יחסי שלום ויחסים דיפלומטיים עם ישראל; ושלישית, סינדרום המדרון החלקלק: שלשום הפגינו אוהדים ברחובות, אתמול פרץ אוהד עם דגל פלסטין לפרקט במהלך המשחק של ישראל נגד שווייץ המארחת, היום הירדנים מחרימים את המשחק. לך תדע מה ילד מחר.
כבר חודשים ארוכים שנציגי פלסטין בפיפ"א מנסים להניע מהלך להחרמתו של הכדורגל הישראלי בגלל הכיבוש ובגלל המלחמה בעזה. עד עכשיו המהלך נהדף. אבל יותר ויותר מדינות אירופיות שחברות בפיפ"א מגלות מיאוס כלפי ישראל ומדיניות נתניהו, ויותר ויותר כספים נשפכים ממדינות המפרץ לחשבונות הבנק של פיפ"א. מדובר במומנטום רע לישראל. אבל מה שישראל צריכה להיות יותר מודאגת ממנו, הוא הקשר בין ספורט לחברה.
שלא יהפוך לצונאמי
נוהגים לומר על ספורט שהוא חנות הצעצועים של העולם, שהוא קומה די נוחה לשהות בה ולהסתכל דרכה על תופעות גלובליות. האמת, במקרים רבים, היא יותר מסובכת: ספורט הוא המודיע בשער לאירועים גדולים יותר העלולים להתרחש בכל העולם.
ג'קי רובינסון שבר את חרמות הצבע בבייסבול האמריקאי, והוכיח כי שחקן שחור יכול להיות גם מהיר, גם לחשוב, גם לשחק עם לב, גם להיות כריזמטי וגם להיות שווה לחלוטין לשחקן הלבן, שנים לפני שהמחסומים הללו נפרצו בתחומים אחרים. הרבה לפני מלקולם אקס ומרטין לותר קינג, מוחמד עלי בישר על הגט של הספורטאי השחור משורשיו כבן למשפחת עבדים, על חיבורו לאיסלאם, על השחור היפה שלא מוריד את הראש ולא סותם את הפה.
החרמות האולימפיים בשנות ה־80 היו איתות ברור של סוף המלחמה הקרה. דייויד סטרן, לארי בירד ומג'יק ג'ונסון בישרו, דרך התחייה מחדש של ה־NBA, על תופעת וול סטריט הרייגניסטית בשנות ה־80, שום פלטפורמה לא זכתה לעדנה ולא הוכיחה את השפעתה של הטלוויזיה על תרבות הצריכה והצפייה שלנו כמו שקרה לליגת הפוטבול. חוק בוסמן הגיע כמעט בבד בבד עם מדיניות הגבולות הפתוחים של מדינות אירופה.
אי־אפשר להסיק מהמקרים הנוכחיים, או מאז פרוץ המלחמה, על משהו גדול יותר. מדובר רק בזרמים תת־קרקעיים, מערבולות לא מסוכנות, אבל ישראל חייבת לפעול כדי למנוע את האפשרות שיהפכו לצונאמי.
מדיניות היד הרכה
זהו מצב לא פשוט עבור הספורט והספורטאים הישראלים. בעבר האירועים הללו היו יותר נקודתיים וספורדיים, והיו מעורבים בהם בעיקר ספורטאים ממדינות פונדמנטליסטיות שלא היה אכפת להן להקריב את הספורטאים שלהם (ואת הגאווה הלאומית שהם יכלו להביא למדינתם). היום מדובר בזרם נטול סכר שכולל את העולם הערבי ומדינות מערביות עם יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל.
הן עדיין לא מחרימות את הספורט הישראלי, אבל הן לא נמצאות רחוק משם והן יכולות לעשות זאת כדי לסבר את דעת הקהל הציבורית בארצן. תוסיפו לכך את המלחמה הלא־נפסקת בעזה, את הרשתות החברתיות שעוזרות לאירועים פוליטיים לדלוף ולהרעיל אירועים לא פוליטיים (כמו הניסיון להחרים את ישראל באירוויזיון), וקיבלתם תמיסת רעל שיכולה לאיים על השתתפותם של ספורטאים ישראלים בתחרויות בינלאומיות.
ואם כל זה לא הספיק, הרי שהרשויות הבינלאומיות הפעילו יד רכה בכל מה שקשור לחרמות של מדינות וספורטאים בודדים על ישראל והבהירו שלחרמות לא ספורטיביים כאלו לא יהיה מחיר יקר. קחו לדוגמה את אינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה בעולם, שאירוח המונדיאליטו האחרון נלקח ממנה לאחר שסירבה לארח את ישראל.
שנה לאחר שהאירוח נלקח ממנה, אינדונזיה קיבלה את הזכות לארח את הגביע העולמי לכדורגל עד גיל 17. אף אחד בפיפ"א לא רצה להסתבך עם הלובי המוסלמי בענף ועם קרנות העושר של מדינות המפרץ שלא מפסיקות להטיל ביצי זהב (בעיקר עכשיו, כשתמיכה בכל ענפי הספורט הפכה לחלק מהלבנת המשטרים במדינות הללו), וקיבלתם עוד סיבה למה לאף גוף פונדמנטליסטי אין תמריץ שלילי שלא להחרים.
מדובר במצב גיאו־פוליטי שגלש ודחף את עצמו לתוך כרי הדשא ואולמות הפרקט של עולם הספורט, ולכן הפתרון אליו חייב להיות גם הוא גיאו־פוליטי. הפסקת הלחימה והמצב הקטסטרופלי בעזה, יגרמו לחלק מהסרת הלחץ על ישראל והפחתת מפלס הטינה נגדה.
אחר כך ישראל תוכל אולי לקצור חלק מפירות הניצחונות הצבאיים שלה במזרח ובצפון. סוריה ולבנון הן מדינות שכבר שינו את פניהן, איראן אולי בדרך, ויאפשרו לספורטאים שמייצגים אותן לעשות זאת גם מול האויב הציוני. קצת קשה לראות את זה כרגע, בין כל החושך של האירועים העכשוויים, אבל אולי עוד תתממש הנבואה מספר ישעיהו וגוי אל גוי לא יישא עוד חרב, ואברהם ואיברהים יעלו על המזרן רק כדי לפוצץ זה את זה במכות.
פורסם לראשונה: 01:30, 30.06.25
