עד שיוכח אחרת, נבחרת ישראל היא ישות שלא יכול להיות לה טוב. או שרע לה, או שטוב לה והיא דואגת שיהיה לה רע. הדבר הזכור ביותר מהקמפיין הקודם של הנבחרת, אפילו יותר מהסוף השלומיאלי ופספוס מה שהורגש בזמן אמת כמו הזדמנות חד־פעמית (גם אם זו הייתה ככל הנראה ההזדמנות החד־פעמית הרביעית מתחילת המילניום), אלו היחסים הרעילים בין הצוות המקצועי לשחקני המפתח. על הנייר, הנבחרת הוגרלה לבית אחד עם שווייץ, רומניה, קוסובו, בלארוס ואנדורה. יותר קל מזה, נשתגע. ומה אתם יודעים – באמת השתגענו. בפועל, הוגרלו לבית אחד, שלא לומר חדר אחד, עם יוסי בניון, אלון חזן, ערן זהבי ואחרים.
סידורי שינה, הצהרות נאמנות ומה לא, כל האמצעים הלא כשרים היו כשרים. כל המעורבים הקפידו ליפול לכל בור חברתי ובין־אישי שנכרה בדרכם, ואם לא נכרה – כרו אותו בעצמם, שיהיה לאן ליפול. נבחרת ישראל אולי לא העפילה ליורו בכדורגל, אבל היא כן העפילה למונדיאל הבוסים. בסיום שלב המוקדמות עלינו למקום הראשון בדירוג האגו של המנהלים. בתזמון הגרוע מכל, דווקא בהזדמנות הגדולה ביותר, נדמה שבנבחרת של בניון וחזן הגיעו למסקנה שבכדורגל ממילא אין לנו סיכוי, לכן עדיף לנצל את המשמרת שניתנה להם לצורך חינוך מחדש. הייתה דרושה מלחמה כדי לחבר בין חלק מהפלגים.
ביחס לקמפיין הקודם גם מסיבת טראנס תדמה רגועה. התמזל מזלו של רן בן שמעון להגיע אחרי הסערה, מה שאוטומטית ובאופן יחסי הופך אותו לשקט. יהיה קל יותר להעפיל למונדיאל מאשר לייצר נסיבות חברתיות גרועות יותר. התזמון שלו טוב משל קודמיו, ראה פצצת זהבי שנוטרלה בעיקר על ידי המציאות, אך חלק מהמהלכים היו אקטיביים. דיא סבע הוחזר לעניינים במקום שיטואטא מתחת לשטיח, וגם ירדן שועה – סמל לכדורגלנים שלא מתיישרים לפי סרגל – הוכשר במה שהעביר מסר שהרגליים, ולא הפה, ידברו. במקום להעמיק לשקוע בביצה, ראה סיפור דין דוד, השתמש בן שמעון במכשולים אפשריים כדי להוכיח את מחויבותו לעיקר כששב וזימן את דוד גם לאחר האשמות הדדיות. זו לא הבשורה החשובה ביותר, אבל זו בכל זאת בשורה חשובה. אחרי שהגרסה הקודמת שלה העמיסה על הכישלון המקצועי גם מבוכה ייצוגית, זו הנוכחית של הנבחרת לכל הפחות עסוקה במהות. כדי להעפיל למונדיאל דרושה גם הסכמתה של נבחרות נורווגיה ואחרות. כדי להיות מאוחדים, דרושים רק אנחנו.
לא להתחכם
מנור סולומון, אוסקר גלוך, ענאן חלאילי ובמידה פחותה גם דור תורג'מן, הם דור זהב – כולם מציעים שפע התקפי שלא היה לנבחרת מאז ימי איל ברקוביץ' וחיים רביבו. אי־אפשר לדרוש מהם להגשים את ההבטחה. זה, כאמור, תלוי בכל כך הרבה משתנים. מה שכן אפשר לדרוש מהאחראי עליהם, הוא לאפשר להם להבטיח ולא להותיר אותנו עם מחשבות מייסרות מסוג של "מה היה קורה אילו". זיכרון השארתו של גלוך על הספסל בחצי גמר ליגת האומות מול איסלנד מתוקף איזו חשיבה מתקדמת, עדיין טרי. היחיד ששכח את זה הוא חזן, וברור למה – יש לו סיבה טובה.
לצד היעדרותו של סולומון מסיום קמפיין המוקדמות ומשחקי ההכרעה של ליגת האומות בשל פציעה, התקבלה בשנה שעברה גרסה מצונזרת של הפוטנציאל שבכל זאת ישנו בעילית של הכדורגל הישראלי. אבל הפעם סולומון כשיר, גלוך גם כן, והמחשבה אילו ניצוצות יכולים לעוף משילובם של השניים מסעירה את הדמיון. כדורגל נבחרות הוא לא כוחות בשכונה, ולא פשוט מאגדים בבת אחת את כל השחקנים הכי מוכשרים ומצפים שזה יספיק, אבל בטוח שלא עושים את ההפך. אפשר להפסיד ליריבות, אסור להפסיד לעצמנו. הכדורגל הישראלי לא מספיק חכם כדי שירשה לעצמו להתחכם. בהנחה שאת המצוקה בהגנה אין דרך לפתור, אסור לברוא אחת נוספת גם בהתקפה, היכן שדברים יכולים להיראות אחרת. את הגלגל מהקישור ומטה בן שמעון לא יכול להמציא, אז כל שנותר הוא לקוות שלא ינסה להמציא אותו גם מהקישור ומעלה. חלאילי בימין, סולומון בשמאל, גלוך באמצע, ואם לא מפחדים, אז אולי גם שועה לפניהם כחלוץ מדומה כדי להוסיף נגיעת ברק אחרונה, אף שקשה לראות איך הוא מועדף על פני תורג'מן. בסדר – מי שלא זכה גם למעט, לא יכול לדרוש הכל.
4 צפייה בגלריה
מציעים שפע התקפי שלא היה לנבחרת מאז ימי ברקוביץ' ורביבו. סולומון וגלוך
(צילום: עוז מועלם)
הצד האפל של הירח
ארבעה חודשים חלפו מאז הניצחון על בלגיה במחזור האחרון של ליגת האומות. לא הייתה לו משמעות תחרותית (איזו משמעות יכולה להיות לו, כשפרט לבלגיה ישנן גם איטליה וצרפת?), אבל הייתה לו בכל זאת משמעות. יותר מדי שנים שהנבחרת מתנהלת בצל התחושה, המגובה בהוכחות לרוב, שזה פשוט בלתי אפשרי. היא לא יכולה שלא לספוג שער, והיא לא יכולה לנצח מחוץ לביתה, ולבטח שלא יריבה עדיפה. מול בלגיה נשברו כל תקרות הזכוכית בבת אחת.
זה חייב להיות שווה משהו. לקראת קמפיין ליגת האומות, ששת המשחקים מול הנבחרות העדיפות נדמו לעונש אחד גדול – שיעורי בית בשפה שאנחנו בכלל לא מבינים שגם מתרגולם המאומץ אי־אפשר יהיה להבין כלום. הניצחון על בלגיה שינה הכל, ושינה את המבט בדיעבד על הקמפיין כולו. לאורך ליגת האומות הפגינה הנבחרת התקדמות עקבית. בתחילה כמעט והחזיקה מעמד מחצית, ואז סיימה ב־0:0 בצרפת, ולבסוף גם ניצחה. עכשיו הזמן לצעד הבא.
זו מחזוריות הכרחית עבור הכדורגל הישראלי – לאבד אמונה, למצוא אותה מחדש רק כדי להתאכזב ולחזור לנקודה ההתחלה – אבל אולי הפעם משהו באמת השתנה. החסרונות ידועים לכולם, ועליהם מיותר להרחיב. אבל יש גם למה לצפות. מוחמד אבו־פאני ומי שלא ישחק לצידו – דור פרץ? מחמוד ג'אבר? נטע לביא? - הוכיחו את יכולתם להחזיק את האמצע אפילו מול צרפת. בשער אנחנו מסודרים יותר ממה שאנחנו יכולים לקוות, ובמספר עמדות יש שפע שמצריך לשבור את הראש היכן שפעם היה צנע שחייב את המאמן להמציא המצאות. בהגנה? נו, מילא, זה מה יש – אבל זה לא כל מה שיש. הקמפיין הזה לא חייב להסתיים עם הכרטיס לארה"ב, אבל הוא חייב להניב זהות שתסייע לנבחרת להעפיל ליורו, שם יהיו שמונה נציגות אירופיות יותר מאשר במונדיאל.
זו הזכות הגדולה של בן שמעון – הוא מגיע לנבחרת כשהיא בצד האפל של הירח, ערב מוקדמות הטורניר הגדול שקשה הרבה יותר להעפיל אליו. אם האימה הגדולה ביותר של הנבחרת היא לא שלא תצליח לעלות אלא שתצליח ליפול, אז מוקדמות המונדיאל זה הזמן הנכון לאמן את הנבחרת. אי־אפשר להיות מופתעים לרעה. או לפחות כך נדמה לנו.
פורסם לראשונה: 01:30, 20.03.25
