אם תראו את דפנה גיטלר בעוד יום שגרתי במרפאה הווטרינרית שבה היא עובדת, ככל הנראה הדבר האחרון שתנחשו הוא שמולכם עומדת שיאנית עולם טרייה בהרמת משקל במתח. אם כן תזהו אותה מהתוכנית "נינג'ה ישראל", כאישה הראשונה שהגיעה לקיר בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית, דעו שהדקות הבודדות על המסך לא מעידות על השגרה העמוסה של גיטלר, שאולי הייתה שמחה לקבל יותר מ־24 שעות ביממה.
בסוף השבוע שעבר גיטלר (30) קבעה כאמור שיא עולם באליפות העולם בהרמת משקל במתח, שנערכה בפינלנד. מטרת התחרות היא לעשות עליית מתח אחת עם כמה שיותר משקל קשור לגוף. לכל מתחרה יש שלושה ניסיונות, ואם הוא מצליח לעמוד במשקל הראשוני, הוא עובר לאחד גבוה יותר. עד לפני כמה חודשים השיא האישי של גיטלר היה 57 ק"ג, ועכשיו הוא עומד על 70, כששיא העולם הקודם היה 61. אגב, כשתקראו את הכתבה היא הייתה אמורה להיות בדרכה לארה"ב, שם מתקיימת אליפות העולם בנינג'ה, אבל במקום ובצל המצב הביטחוני, קיבלה דפנה צו 8 וגויסה כמו רבים למילואים.
"הגענו לתחרות מאוד לא מוכרים ולא צפויים, זה תחום יחסית חדש", היא מספרת בראיון ל־ynet על הדרך לתואר היוקרתי. "מתחרים בעיקר אירופאים, והשנה הגיעו גם מארה"ב. בסך הכל היו ספורטאים משמונה מדינות. יש שני מקצים: כמה שיותר חזרות על מתח ומתח עם משקל. לא ציפו שרועי פפו (ששבר שיא עולם לגברים) ואני נהיה כל כך טובים".
מתי נחשפת לענף הזה?
"לפני פחות משנה. רועי שמע על זה וטס להתחרות. אחר כך הוא דיבר איתי, כי בארץ הייתי מהמושכות החזקות, והתעניין אם ארצה להצטרף. חקרתי את הנושא, בדקתי את ההישגים בעולם, מה הרף בכלל, לאן אני צריכה לשאוף - והחלטתי ללכת על זה".
איך ניגשים לענף לא מוכר?
"הכרתי כבר את המתח, והתחום הזה מתאים להמון ספורטאים. רועי ובר אסולין, שגם הוא השתתף בתחרות, הקימו את אליפות ישראל במתח עם משקל. זה התחיל בתור סימולציה לתחרות שהתקיימה בסוף השבוע שעבר והפך לאליפות שהרבה נרשמו אליה. גם מי שעוסק בטיפוס, חדר כושר, משיכה, כל מי שעובד בתחום יכול כי כולם משתמשים במתח. זאת נישה ספציפית כתחרות, אבל תרגיל שמופיע בהמון תחומים".
זה קיים גם בנינג'ה?
"יש שם אימונים שעובדים על מתח עם משקל כמו בתחרות. אני נכנסתי לזה בכלל אחרי שעברתי ניתוח בברך. קרעתי את הרצועה הצולבת והייתי מושבתת לשנה. הבנתי שאני צריכה משהו שיעסיק אותי עד שאוכל לחזור להתאמן בדרך הרגילה, ושמתי לעצמי מטרה לעשות מתח ביד אחת. באותה התקופה התרגיל הזה נראה בלתי אפשרי. במסגרת האימונים זה קרה, התחלתי להכניס משקלים לאט לאט וככה הייתי לגמרי בפנים".
זה משתלם כלכלית? הפרסים לפחות מכסים על הטיסות?
"עדיין אין כסף בתחום הזה, כל ספורטאי מממן את עצמו. מבחינתי העבודה במרפאה כדי לממן את התחביב שווה את זה. אני אוהבת להתחרות, וכשמגיעים הישגים - הנה תואר אלופת העולם - זה מטורף מבחינתי. זה גם סוג של תירוץ גם לטייל בעולם, לראות עוד מדינות. במקום לטוס לשבוע ולטייל, אני טסה, מתחרה וגם רואה עולם".
את חושבת שלענף הזה יש עתיד בישראל?
"האמת היא שכן. הרבה חברים כבר פנו אלינו ואמרו שהם רוצים לטוס לתחרות הזאת בשנה הבאה. נרשמה התלהבות, התעניינות. גם המארגנים התלהבו מהתוצאות שלנו ודיברו איתנו על איך לפתח את הענף הזה בארץ. עכשיו הם פתחו רשת של הארגון שלהם ברוסיה, יש להם בפינלנד ולאט לאט הם רוצים להתפשט בעוד מדינות".
קודם כל ספורטאית
גיטלר היא טכנאית וטרינרית, ומחלקת את זמנה בין חדרי הכושר ומתחמי הנינג'ה השונים למרפאה בת"א. אין לה כרגע שאיפות לנהל מתחם משלה, אולי רק לסייע לענף להמשיך ולהתפתח פה. "אני אוהבת את העבודה שלי ומשאירה לעצמי את האופציה לגשת ללימודי וטרינריה בעתיד. כבר עשיתי תואר ראשון בביולוגיה".
את מצליחה לישון? גם זה חשוב לספורטאים.
"בקושי. אני עמוסה. אני עובדת במשרה מלאה, והעבודה עוזרת לי לממן לא רק את הטיסות, אלא גם את האימונים שעולים כסף, והתזונה".
"כל עניין השרירים לא היה צפוי מבחינתי. אני שמחה שהספורט הזה הוביל אותי למקום שיותר חשוב לי התפקוד שלי, שאני חזקה ועושה מה שאני אוהבת, מאשר הנראות. פעם הייתי מסתכלת על זה בדרך מאוד ספציפית: איך אני צריכה להיראות ומה אני צריכה לאכול"
איך את מציגה את עצמך, כספורטאית או מספרת קודם על הווטרינריה?
"אני מתמקדת בספורט כדבר ראשון. אני לא מקצוענית שמרוויחה מזה כסף, אבל מבחינת היום יום שלי, זה כן העיסוק העיקרי שלי. אני מגדירה את עצמי יותר בפן הספורטיבי".
הנינג'ה היא לא שואו לעומת הספורט עצמו, כמו שחווית למשל בסוף השבוע שעבר?
"נכון, חלק גדול מההשתתפות בתוכנית זה טלוויזיה. את לא יכולה להגיע לשם רק בשביל הספורט. בסוף זה ראיונות, צילומים, שידורים. אבל אחרי התוכנית זה התפתח כתחום ספורטיבי בפני עצמו. יש ליגה ארצית, אליפות ישראל, מכביה שבה אתחרה".
היו מחשבות להיות ספורטאית אולימפית?
"נהייתי ספורטאית רק אחרי הצבא. כשהייתי צעירה הייתי מתעמלת קרקע, אבל לא ממש השתתפתי בתחרויות, זה היה יותר תחביב. התחלתי להתחרות רק כשנכנסתי לנינג'ה. לא חשבתי על התחום האולימפי, כי חוץ מטיפוס שום דבר לא היה בכיוון. אני מאוד אוהבת טיפוס, אבל לא ברמה האולימפית".
והרמת משקולות?
"זה צץ פה ושם, אבל דורש עבודה מאוד ספציפית. הרבה מתחומי הספורט שאני עושה הם בעיקר לכיף, אני מאוד נהנית מהתנועה בנינג'ה, הפארקור. אני פחות נמשכת לעבודה ספציפית ומדויקת. מרגיש לי שכניסה לענף כזה תיקח לי מהחופש. אני לא רואה את עצמי מתמקדת באיזשהו ענף אולימפי".
4 צפייה בגלריה
"משאירה לעצמי את האופציה לגשת ללימודי וטרינריה בעתיד". גיטלר עם אחת המטופלים
(צילום: פרטי)
"הכוח והיכולות הכי חשובים לי"
אחד הדברים החיוביים שהתוכנית הביאה ארצה הוא גידול בכמות הנשים שעוסקת בספורט המכשולים. גיטלר, שמתאמנת כיום עם קבוצת נשים, אומרת שזה לא מובן מאליו בכלל. "רוב התגובות מאוד חיוביות, אני מקבלת המון הודעות מנשים שמתייעצות איתי על אימונים, פיתוח גוף וכוח. זה מאוד נחמד", היא מעידה. כשהייתה צעירה יותר, גיטלר כאמור ניסתה התעמלות קרקע וגם עליה לא פסחו דימויי הגוף השליליים והפרעות האכילה. "כל עניין השרירים לא היה צפוי מבחינתי. אני שמחה שהספורט הזה הוביל אותי למקום שיותר חשוב לי התפקוד שלי, שאני חזקה ועושה מה שאני אוהבת, מאשר הנראות. פעם הייתי מסתכלת על זה בדרך מאוד ספציפית: איך אני צריכה להיראות ומה אני צריכה לאכול".
את זוכרת את המפגש הראשון עם המשקולות או המתח?
"זה היה תהליך, לא קמתי יום אחד ואמרתי שאני רוצה שרירים. הרגשתי שלאט לאט נהיה לי יותר חשוב היכולות שלי ושל הגוף שלי מאשר רק להיות רזה ואיך מסתכלים עלי. זה הוביל אותי למקום שבו אני אוהבת שרירים, אני אוהבת לראות נשים עם שרירים. זה יפה ומהמם. הכי חשוב לי שאוכל לעשות מה שאני אוהבת, הספורט, התזוזה. כשאני ניגשת למכשול כמו מתח עם משקל, אני יכולה לעשות את זה. הגוף שלי לא מגביל אותי".
איזו עצה היית נותנת לנשים שרוצות להתחיל אימוני כוח וחוששות?
"זה לא קל לפתח שרירים. יש פחד אצל לא מעט נשים מאימוני כוח ומהמחשבה שיהיו להן מלא שרירים. לקח לי המון זמן להגיע למה שיש לי היום, המון שנים של עבודה. אף פעם לא כיוונתי לגוף שרירי, ואני לא חושבת שהנשים צריכות לפחד מזה. אני אישית התאהבתי בזה".
"כשאני הולכת למדוד בגדים ומסתכלת על עצמי במראה, יש ימים שעדיין קשה לי עם זה. לרוב, כשאני רואה את השרירים, טוב לי עם זה"
ואימוני מתח? עדיין נישה ששייכת לגברים?
"כן, יש הערות כאלה. כשהייתי בתיכון, בבחינת בגרות בספורט הבנות רק היו צריכות להחזיק את המתח, זהו. הבנים היו צריכים לעשות את הכפיפה. אני ביקשתי לעשות כמו הבנים וקיבלתי מאה. התגובות של המורים? את לא תאמיני, המורה שלי לחינוך גופני אז היא אמא של בן הזוג שלי היום. לי היה מתח תלוי על הדלת, ממליצה שלכל אחד יהיה, זה עוזר גם לשחרר את הגב. אם מישהי רוצה לגשת למתח, זה לוקח הרבה זמן למשוך את עצמך למעלה, אבל זאת התחלה, בסיס למי שתרצה בהמשך לגשת לנינג'ה".
מה היית אומרת לעצמך בתקופת ההתעמלות אם היית פוגשת אותך, הספורטאית היום?
"יוצא לי פה ושם לחשוב על זה, בכל מיני סיטואציות. למשל כשאני הולכת למדוד בגדים ומסתכלת על עצמי במראה, יש ימים שעדיין קשה לי עם זה. לרוב, כשאני רואה את השרירים, טוב לי עם זה. אני לא רק מקבלת אותם, אלא מאוד אוהבת אותם. לפעמים עדיין קשה, אבל אלה שאריות של פעם, דברים שעוד צצים במחשבות. הפרעות אכילה משפיעות על כל אחד אחרת, גם על מי שהתמודד איתן בעבר והן נשארו אצלו קצת באיזשהו מקום. גם אם היום עולה לי מחשבה, אני אומרת לעצמי שהכוח והיכולות הכי חשובים לי. אני רוצה להיות חזקה ולדעת שאני יכולה לעשות הכל - והיא נעלמת".
