לכאורה, בין אורן סמדג'ה לרב-אלוף במיל' גדי איזנקוט אין הרבה מן המשותף. האחד הוא ספורטאי אולימפי מצליח, שזכה במדליית ארד אולימפית בברצלונה 1992, הראשונה של ישראלי במשחקים האולימפיים; השני היה רמטכ"ל פופולרי, שהצטרף לחיים הפוליטיים בתקווה להביא לשינוי. אלא שבמלחמת "חרבות ברזל" הצטלבו דרכיהם, אחרי ששניהם איבדו את היקר להם מכל: איזנקוט שכל את בנו גל בקרבות ברצועת עזה ב-7 בדצמבר, וסמדג'ה איבד את בנו עומר ב-20 ביוני 2024.
היום (שני) הגיעו חבר הכנסת ומאמן נבחרת ישראל בג'ודו לפאנל משותף בוועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות".
ועידת האנשים של המדינה - ראיון ח"כ גדי איזנקוט, המחנה הממלכתי ואורן סמדג'ה, פורץ דרך בספורט הישראלי
(צילום: סנטרל הפקות)
"שנה וחצי אחרי 59 חטופים בידי הארגון האכזרי הרצחני חמאס, בלתי נתפס", אומר איזנקוט בסוגיית החטופים שעוד נמצאים בעזה. "מיד כשנכנסנו לממשלת החירום בני וגנץ ואני דרשנו להכניס את משימת השבת החטופים. לפני 10 חודשים מערכת הביטחון הודיעה שמלאו התנאים להשבת החטופים וזו הייתה אמורה להיות המשימה בקדימות עליונה. או הכרעה מלאה או השבת חטופים והעובדה שהם לא בקדימות עליונה בעיניי עם מחדל על מחדל, צריך להשיב אותם בהקדם בעסקה אחת ולעמוד בהתחייבות של הפסקת אש קבועה, נסיגה ולאחר מכן יתפתחו הדברים באופן שיבטיחו את הביטחון למדינת ישראל.
"בחברה שלנו ללא הסולידריות הפקרתם תיתפס כאסון לדורות ולכן זו צריכה להיות משימה עליונה ואני יכול להגיד גם בממד האישי. גל הבן שלי ואייל ברקוביץ למעשה נהרגו במשימה להשבת חמישה חללים בדרך למשימה להשבת חללים, ראיתי בזה משימה מחויבות גדולה ואנחנו צריכים לראות שממשלת ישראל מציבה את זה כמשימה מיידית ובהקדם".
הלוואי, אבל כרגע לא נראה. אורן, שנה וחצי אחרי, אנחנו נתעסק עדיין בשאלה מה עושים כדי להביא את האחים שלו?
"כשעומר הגיע בשבת האחרונה, אחת מהמשימות שלו הוא היה חלק ממבצע ארנון. הוא תמיד דיבר על החזרת החטופים ושמירה על הגבולות ולהכניע את החמאס. אני חושב שבאמת זה אחת מהמשימות הראשונות, להחזיר את החטופים. אם זה כמובן לשמור על גבולות מדינת ישראל, להחזיר את הביטחון לכל גבולות ישראל ולהכניע את החמאס. אני חושב שהדברים האלה חייבים ללכת ביחד. קשה לי באמת לחשוב שאחד מכל הדברים האלה לא יקרה".
איך לוקחים את ההחלטה הקשה הזאת של כן אני עכשיו עם האובדן הכי קשה אבל נותן את עצמי למדינה?
אייזנקוט: "אני צפיתי באורן בטלוויזיה יום אחרי שעומר נפל, מדבר על המחויבות של צה"ל לנצח ולהשלים את המשימה. היה מאוד מרשים לראות אותו מדבר מתוך הכאב הפנימי ויכולתי להבין אותו מאוד. במקרה שלי תוך כדי השבעה היה דיון חשוב מאוד בקבינט. הודיעו לי והחלטתי לנסוע מתוך הבנה שאין אופציה לא להישבר ולא לעזוב".
והמשפחה נגיד מקבלת דבר כזה בהסכמה? שתיקה?
"המשפחה התרגלה במשך 41 שנות שירות, קיבלה והזדהתה. לי ברור שאין אופציה להישבר להניח את הדברים בצד. וזה גם חלק מציווי עבור מי ששילם את המחיר הכבד, זה אותם נופלים. זה הגיע למשפחות שלנו וההמשך של העשייה והתרומה הוא חלק מהעניין".
אורן, אתה נסעת בסוף עם הנבחרת אבל היו לך נקודות שבירה במהלך הטורניר באולימפיאדה בפריז.
"כן בימים הראשונים זה היה בור שחור ומסך שקשה מאוד לתאר אותו, אבל באמת בהלוויה ראיתי את החיילים כאובים. אחד מהם כמעט נפל על הקבר ואני פשוט הבנתי את המשמעות שמחר הם אמורים לחזור ללחימה, אז בטח לא ככה. אמרתי את מה שאמרתי וזה באמת לקח לי להתבשל עם עצמי כי בסופו של דבר, עומר נפל וכל העיניים נשואות אלינו, אליי במקרה הזה, ואני ידעתי שיש משלחת אולימפית מאוד חזקה ואתה מבין את המשמעויות שאם לא תהיה שם איזה אסון יקרה, ובטח לא לאכזב את הספורטאים, אבל בעיקר את המדינה. אתה יודע שאם תהיה מדליה אולימפית...כי באמת עד לרגע הזה של האולימפיאדה חווינו עצב יומיומי, חיילים נופלים, חטופים וחיכינו שיהיה רגע משמח. ובאמת, הרגע הזה כשעמדתי עם פיטר".
ואז אתה מגיע לקרב של פיטר על הארד, מה עובר אצלך בראש בגוף?
"קודם כל, היה שם מאחורי הקלעים, אני התפללתי בבקשה שתהיה מדליה, הנחתי תפילין. דיברתי עם אלוהים ופיטר ניצח. הסתכלתי עליו והייתי כל כך גאה בו, ומצד שני, כל כך כאבתי, ניגבתי את הדמעות. וכן, זה רגע שלא חשבתי שהוא קיים בכלל ברגש - גם להיות שמח, גאה ומאושר, ומצד שני כך כך עצוב.
עוד לפני הקרב של פיטר, שקלת לעזוב?
"כן. זה מאוד מאוד קשה, אבל בטח גדי יסכים איתי, יש סביבנו אנשים טובים שהם באמת תומכים בנו, עוזרים לנו כי אתה חייב להיות באיזשהו מעגל תמיכה של אנשים שעוזרים לך באמת לצעוד - צעד צעד, רגע רגע. מה שהשאיר אותי בסוף זאת המחשבה שתהיה מדליה למדינת ישראל".
אורן, בוא נחזור למדליה של ברצלונה 92'?
"תשמע, אני איש של מטרות. כשהצבתי לעצמי לעשות משהו משמעותי כספורטאי ואחרי זה כשנכנסתי לעמדת המאמן, אז באמת רציתי לעשות משהו מאוד משמעותי. עם נבחרת הג'ודו בעשור האחרון זכינו בעשרות מדליות בכל טורניר, בתואר אלוף עולם, הכשרנו מדליסטים אולימפיים, אלופי אירופה, והמדליה הקבוצתית בטוקיו. לצד הקבוצה המאוד גדולה והענקית הזאת, אנחנו ממש התחלנו לראות את הדור הצעיר. רק אתמול התברכנו בעוד שתי מדליות.
אז הולכים לעלות או לרדת מהשיא הזה שהצבנו?
"יש לנו אלוף עולם, אלוף אירופה, מדליסטים אולימפיים, חסרה לי מדליה אחת, מדלית זהב אולימפית וזה האתגר הבא שלי לאולימפיאדה".
גדי, שאלה אחרונה, אני עכשיו לא כעיתונאי בכלל אלא כאזרח שמסתכל על החטופים, יש לנו תקווה? תן לי איזו קרן אור שהאחים האלה יחזרו.
"התקווה היא הצעירים והצעירות וההמונים שעומדים מדי יום וכל סוף שבוע, וקוראים לממשלת ישראל להתעורר ולשים את משימת השבת החטופים בקדימות עליונה. בלי ההחזרה המהירה שלהם, יהיה כתם גדול מאוד עלינו ועל החברה הישראלית לשנים ארוכות".
