שתי קבוצות שלטו בליגה המזרח גרמנית בכדורגל בשנות ה-70. בין 1970 ל־1978 זכתה דינמו דרזדן בחמש אליפויות ואילו פ.צ מגדבורג זכתה בשלוש. אבל החל משנת 1979 ובמשך עשר שנים רצופות זוכה בתואר דינמו ברלין (שמוסיפה גם שני דאבלים ומעפילה פעמיים לרבע גמר גביע האלופות). דינמו ברלין הופכת מהר מאוד לתופעה: היא הקבוצה האהובה ביותר בבירה והשנואה ביותר בשאר מזרח גרמניה. את הסיבה אפשר לגלות כבר משם הסרט הדוקומנטרי שיצא לאחרונה תחת השם "פ.צ שטאזי".
אריך מילקה היה סגן השטאזי, המשטרה החשאית של מזרח גרמניה, כשזו הוקמה ב־1950. ב־1957 הוא התמנה לראש השטאזי ושירת בתפקיד עד איחוד גרמניה ב־1989. הוא פיקד על 91 אלף עובדים ועוד 173 אלף מלשינים־מתנדבים והייתה לו חיבה יתרה לציד וכדורגל. אם כיום יש מפעלים (כמו פולקסווגן או באייר) שיש להם קבוצת כדורגל, מילקה החליט שגם לשטאזי מגיעה קבוצה.
מילקה ודינמו ברלין לא היו בדיוק מייצגים של פייר־פליי או גינונים מערביים אחרים. אם היה שחקן שמצא חן בעיניהם או שעמד בדרכה של הקבוצה להצלחה, היה ניגש אליו סוכן ומבהיר לו שבשנה הבאה הוא מגיע לברלין או שהוא לא רואה יותר בחיים מגרש כדורגל. כאמור, האוהדים האחרים מחוץ לברלין שנאו את הקבוצה והיו מקבלים את פניה בצעקות "היהודים מברלין".
שופטים רבים בליגה נמנו על רשימת מקבלי השכר של השטאזי. במשחק הקובע של עונת 1986, נגד לייפציג, האריך השופט ברנד שטומפף את המשחק בחמש דקות ללא שום סיבה ולא שרק לסיום עד שהעניק לברלין בעיטת פנדל מפוקפקת. ברלין כבשה, השוותה, והמשיכה לזכות באליפות. השריקה קיבלה את הכינוי "פנדל הבושה מלייפציג". השיפוט של שטומפף היה כל כך בוטה עד שהוא הושעה לשנתיים ואוהדים שלחו לביתו במחאה מאות משרוקיות (יש גבול עד כמה היה מותר להפגין במזרח גרמניה). כשנפתחו ארכיוני השטאזי, התברר ששטומפף בכלל היה מודיע של השטאזי תחת שם הקוד "פיטר ריכטר". איך העזה ההתאחדות בכלל להשעות את שטומפף ולהתגרות בשטאזי? ובכן, היא קיבלה אור ירוק ממנהיג המדינה אריך הונקר, שרצה להשתיק את ההפגנות של אוהדי הקבוצות היריבות.
להרוג את הבוגד
גם קבוצות אחרות היו שייכות למשרדים שונים במפלגה השלטת. דינמו דרזדן הייתה שייכת למשרד הפנים וכיריבה העיקרית של ברלין נחשבה לקבוצה האהודה ביותר במדינה. ועדיין אף קבוצה לא הייתה טובה כמו דינמו ברלין ולאף קבוצה לא היה את גורם ההרתעה שלה. כשלוץ אייגנדורף, השחקן האהוב על מילקה, ערק למערב ב־1979, ראש השטאזי פקד על קציניו "להוציא להורג את הבוגד". ארבע שנים לאחר מכן אייגנדורף מת בתאונת דרכים מסתורית.
הסרט הדוקומנטרי לא מראה שום הוכחות לשוחד ששולם על ידי השטאזי לשופטים במשחקים של דינמו ברלין. אבל הסידור היה ברור: שופט שרצה קריירה בינלאומית שכללה טיולים למערב, היה חייב לקבל אישור יציאה מהשטאזי. כשהוא שובץ למשחק של ברלין הוא ידע בדיוק כיצד הוא אמור לשרוק.
האוהדים של הקבוצה הגיעו בעיקר משכונות הפועלים מיטה ופרנצלאואר ברג, כיום שכונות בורגניות. הם פרצו דרך בתחילת דרכם כרוקיסטים, פאנקיסטים או היפים, אבל אימצו עם השנים זהות ימנית יותר של סקינהדס והפכו לקבוצת אוהדים אלימה במיוחד שהביעה התנגדות לשלטון השטאזי, למרות שזה מה שהביא הצלחות לקבוצתם. ההצלחה של הקבוצה והדרך שבה היא הושגה הביאה למיאוס מצד האוהדים. הם הפסיקו לחגוג אליפויות. את האוהדים למשחקי חוץ היה אפשר להכניס לטקסי. במשחקי הבית הם נעמדו כל המשחק בגבם למגרש. להגיד שדינמו ברלין והאוהדים השרופים שלה הביאו להפלת החומה תהיה טענה אבסורדית, אבל ההתנהגות של אוהדי הקבוצה כלפי ראש השטאזי בלי ספק פתחה את הדלת ונתנה אומץ לרבים לצאת ולמרוד בשיטה ובשלטון.
למרות שיוצרי הסרט בחרו להציג את השחקנים כקורבנות בלבד והעלימו את העובדה שחלקם היו מודיעים של השטאזי, מדובר בסרט חובה. סרט דוקומנטרי על כדורגל שיש בו הכל, ומעט מאוד כדורגל. מול השיטות שמונהגות על ידי הפוליטיקאים הקומוניסטיים ומוצגות בסרט, המיליארדרים הקפיטליסטים ששולטים במנצ'סטר סיטי או פריז סן־ז'רמן נראים כמעט קדושים.
מאז נפילת החומה והתפרקות הפוליטביורו, דינמו ברלין התפרקה, עברה שינויים ופשטה את הרגל. כיום היא משחקת בליגה המחוזית, הרביעית בגרמניה ורוב הצופים שבאים לצפות בה שייכים לקבוצות נאו־נאציות במזרח המדינה. המעבר הזה, של הקבוצה והאוהדים שלה, מנציגי הסוציאליזם, דרך השררה של הפקידים, הפגנות המרד, נפילת החומה והפיכת אוהדי אותה קבוצה לחברים בפוליטיקה הימנית הקיצונית של גרמניה המודרנית, היא לא הסיפור של דינמו ברלין, אלא שיקוף ספורטיבי למה שקרה לגרמניה.
פורסם לראשונה: 01:30, 02.04.25
