גמר רולאן גארוס האחרון בין קרלוס אלקראס ליאניק סינר היה גמר אפי – משחק ברמה גבוהה להפליא, מלא מתח, מהפכים דרמטיים וחבטות שנראו כאילו נלקחו מעולמות אחרים. כל נקודה יכלה להפוך לנקודה מכריעה. שניהם ירקו דם, נלחמו על כל כדור אבוד והוכיחו עד כמה רחוק הם מוכנים ללכת כדי לשבת על כס המלכות. אין סיבה שהערב (18.00) בגמר ווימבלדון בין שני הענקים הללו, רק חמישה שבועות אחרי אותו משחק פנומנלי בפריז, לא נקבל חוויה דומה.
ובכל זאת, למרות האינטנסיביות הבלתי נתפסת, גם אלקראס וגם סינר לא היו מוכנים לוותר על הרוח הספורטיבית שלהם כדי לנצח. בעיניהם, היא הייתה יקרה להם יותר מהתוצאה, מהתואר ומהיריבות הגדולה שנולדה ביניהם – יריבות שצפויה לשלוט בטניס הגברי בעשור הקרוב. הספרדי תיקן את השופטת והעיד כי הסרב של האיטלקי היה בפנים ולכן הנקודה מגיעה לו. לא עבר זמן רב, וגם סינר תיקן את השופטת לאחר מכן והראה לה שכדור של אלקראס היה בתוך הקווים, בניגוד לקריאתה, והנקודה שוחקה מחדש.
נחמדות ורוח ספורטיבית, כך מסתבר, הן מחלות מידבקות. עוד בפריז, במשחק מול בן שלטון, הודה אלקראס בפני השופט שהנקודה שהוענקה לו הייתה טעות. המחבט נגע בכדור אחרי שיצא מידיו, ובכך העניק את נקודת השבירה החשובה לשלטון. בסיבוב הראשון בווימבלדון, אחרי שניצח את פאביו פוניני האיטלקי בן ה־38 בחמש מערכות, עמד הספרדי במרכז המגרש וביקש מהקהל לכבד את יריבו בטורניר ווימבלדון האחרון בקריירה שלו, תוך שהוא מוביל את מחיאות הכפיים.
סינר, מצידו, היה בפיגור של שתי מערכות נגד גריגור דימיטרוב, כשלפתע הבולגרי נפצע ונאלץ לפרוש. המדורג 1 בעולם התייצב לראיון לאחר המשחק והצהיר כי הוא "בכלל לא לוקח את המשחק הזה כניצחון". לאחר מכן ניגש אל כיסאו של דימיטרוב, עזר לו לארוז את התיקים ואפילו סחב את המגבות.
גם ברבע הגמר בין נובאק ג'וקוביץ' לפלאביו קובולי נרשמה סצנה יוצאת דופן: במצב של 4:5 במערכה הרביעית לטובת ג'וקוביץ', האחרון מעד ונראה לרגע שנפצע במפשעה. קובולי חצה את הרשת, הרים את המחבט של יריבו והגיש לו אותו להמשך המשחק. בסופו של דבר ג'וקוביץ' ניצח בארבע מערכות, וקובולי פירסם ברכות חמות ברשתות החברתיות, ואף הביע תקווה שהפנומן הסרבי יזכה בעוד תואר גראנד סלאם לפני שיפרוש.
דאחקות במקום שנאות
אבל מכיוון שמדובר בספורט, ולא בלשכת רווחה שמעניקה ציונים למעשי חסד, צריך לשאול בכנות: מה קרה ליריבויות הגדולות? לשנאות? לאותם שחקנים שהיו מוכנים לעשות הכל, כולל הכל, כדי לנצח? אם פעם ג'ימי קונורס היה מוכן לדרוס זקנות על הכביש בשביל ניצחון על ג'ון מקנרו, נדמה שאלקראס של היום היה מוכן לעזור לזקנה לחצות כביש גם אם זה יעלה לו בהפסד לסינר.
וזו לא תופעה שמוגבלת רק לטניס. גם בענפי ספורט אחרים אפשר לשמוע טענות דומות מצד אוהדים ושחקני עבר: יותר מדי רוח ספורטיבית, יותר מדי חיבוקים בין יריבים, פחות יריבויות אמיתיות ופחות דם רע. באופן אירוני, דווקא השחקנים הפחות ספורטיביים, אלה שלא תמיד שומרים על כללי האתיקה, לא מצליחים כיום להגיע לטופ. ניק קיריוס הוא דוגמה בולטת לכך. פעם, שחקנים כמו איליה נסטאסה ומקנרו, שזכו למוניטין של "רעים" על המגרש, דווקא הצליחו בענק, אולי דווקא בזכות החוצפה והתעוזה שלהם.
יש לכך כמה סיבות. ראשית, גם כיום קיימות יריבויות חזקות, אבל הן עוברות סינון קפדני של דוברים, יועצי תדמית וספונסרים, מה שלא היה בעבר. שנית, רוח הזמן: סינר ואלקראס מייצגים דור עדין, מכיל והומניסטי יותר, שפחות מוכן לדרוך על יריבים בשביל הצלחה. ולבסוף – הסיבה העמוקה ביותר: המורשת של רוג'ר פדרר, רפאל נדאל וג'וקוביץ'. שלושת הגדולים לקחו את הטניס לשיאים חדשים, אבל במקביל שידרו לדור הבא את חשיבות הפייר־פליי, האיזון בין התחרותיות לבדידות של הספורט האישי, ואת הצורך לשמור על מוסריות גם במחיר של הפסד זמני. הם הראו שאפשר להיות יריבים עזים ולהישאר בני אדם וחברים.
פערי תרבות
פעם שחקנים היו מוכנים להילחם עד הסוף ולא כמטאפורה, אבל לא רק הם, גם האוהדים. גונתר פארשה, מובטל גרמני ומעריץ מושבע של שטפי גראף, דקר את מוניקה סלש בגבה במהלך טורניר בהמבורג כדי להוציא אותה מהמשחק ולאפשר לאלילה שלו לשוב לפסגת הדירוג. זה היה כמובן מקרה קיצוני וחריג, אבל גם בין השחקנים עצמם התקיימו יריבויות עזות ובלתי מתפשרות.
היריבות בין מקנרו לביורן בורג, לדוגמה, לא נבעה רק מהבדלים בסגנון המשחק, אלא גם מפערים באופי ובתרבות שהם ייצגו: בורג השוודי הקר, המאופק, סמל לסוציאליזם הסקנדינבי, מול מקנרו הניו־יורקי הסוער והקפיטליסטי. זו הייתה יריבות של ממשלות מול יחידים, קור רוח מול סערת רגשות.
מנגד, היריבות בין מקנרו לקונורס הייתה חמוצה הרבה יותר: הם בקושי החליפו מבטים, שנאו את הרגע שבו נדרשו ללחוץ ידיים בסוף המשחק, ולפעמים אף לא התאפקו מלקלל זה את זה על המגרש. קונורס, שגדל במעמד הפועלים בסנט־לואיס, לא סבל את מקנרו, הפריבילג הניו־יורקי שגדל באקדמיה יוקרתית ושיחק עבור אוניברסיטת סטנפורד. באחד המפגשים ביניהם, קונורס התקרב עד סנטימטר לפני פניו של מקנרו תוך נפנוף אצבע מאיים; מקנרו דחף אותו לאחור בליווי קללה עסיסית.
רוג'ר פדרר סיפר שהיריבות בין סטפן אדברג לבוריס בקר, שכללה שלושה גמרים רצופים בווימבלדון, הייתה זו שהדביקה אותו בילדותו לטניס. היריבות הזו התאפיינה בסגנון דומה של "גש ורוץ לרשת", אך נבדלה בגישה: אדברג האלגנטי מול בקר הכוחני.
גם היריבות בין בקר לאיבן לנדל, שכללה 21 מפגשים ו־13 גמרים, נשאה מטען פוליטי ברור: לנדל ייצג את הצד שמאחורי מסך הברזל בעידן המלחמה הקרה, מה שהוסיף לקרבות ניחוח של עימות אידיאולוגי ולא רק ספורטיבי.
אנדרה אגאסי ופיט סמפראס ניסו בשנות ה־90 להחיות את היריבות האמריקאית הגדולה – אגאסי כדמות מרדנית, לבוש בשחור, לעומת סמפראס הקלאסי בלבן, אך הם לא הצליחו לשחזר את רמת השנאה שהייתה בין קונורס למקנרו.
יפה לעין
דווקא היריבויות הגדולות ההן, מלאות הלהט והשנאה, הפכו את הטניס מענף אליטיסטי לקרב שמושך מיליוני אוהדים, מגייס ספונסרים וממלא את היציעים. כל אחד היה חייב לבחור צד: מקנרו או קונורס, אמנות נגד כוח, יוקרה מול רחוב. כמו שמוחמד עלי וג'ו פרייז'ר הפכו את האיגרוף לאגדה, כך מקנרו וקונורס שדרגו את הטניס להצגה שאי־אפשר להוריד ממנה את העיניים. בזה טמון אולי הסיכון של הטניס העכשווי: בלי יריבויות גדולות הוא עלול להישאר רק ספורט יפה לעין, כזה שפחות סוחף רגשית.
פורסם לראשונה: 01:30, 13.07.25
