הסיפור של ריק פיטינו, מאמן נבחרת הכדורסל של אוניברסיטת סנט־ג'ונס, שזכתה השבוע בטורניר הביג איסט (לאחר שלקחה גם את אליפות הליגה הרגילה), הוא בדיוק מסוג הסיפורים שמהם נבנות אגדות הספורט האמריקאיות. המאמן שנכשל והצליח, שנפל וקם, ששיקר והסיט את מבטו אך קיבל הזדמנות שנייה; שפישל וגאל, שגאל והביש, ובעיקר: הבן של ניו־יורק שחזר הביתה בערוב ימיו כמאמן, כדי להחזיר את עטרת סנט־ג'ונס ליושנה.
אבל זה בדיוק מה שריק פיטינו, בן 72, עושה כמעט תמיד – בעיקר כשהוא מאמן כדורסל מכללות (הקריירה שלו ב־NBA עם הניקס ובוסטון הייתה פחות מהודרת). הוא מגיע, מגייס את מיטב הכישרונות, מחדיר מוטיבציה, משמעת ורוח לחימה – אותם אלמנטים שתאגידי ענק משלמים לו מיליונים כדי שיבוא להרצות עליהם בפני עובדיהם – והופ, כמו בקסם: קבוצה שהייתה במרתפי כדורסל המכללות מתחילה למלא את המדיסון סקוור גארדן, חוגגת אליפויות, זוכה לחיבוק חם מספייק לי על הקווים, מככבת בכותרות בעיר שהכי קשה לקבל בה כותרות.
בית חם
ניו־יורק רעבה וצמאה לאליפויות, וריק פיטינו עם סנט־ג'ונס הם כרגע ההימור הטוב ביותר של העיר לזכות בתואר, באליפות המכללות שנפתחה הלילה. לכן, פיטינו חזר להיות הבן הנבחר. לנצח בקנזס זה סיפור, וגם לקחת אליפות עם דיוק זה הישג – אבל להצליח בניו־יורק? זה כבר סיפור אחר.
לפיטינו תמיד היה חוש יוצא דופן לאיתור כישרון וטיפוחו. כשהוא מזהה כישרון ורוצה אותו אצלו, קשה לילד בן 18 ולמשפחתו להגיד "לא". מדובר באחד המאמנים הגדולים בתולדות כדורסל המכללות – היחיד שהוביל שש אוניברסיטאות שונות לטורניר המכללות, היחיד שהעלה שלוש קבוצות שונות לפיינל־פור, והיחיד שזכה עם שתי אוניברסיטאות שונות.
מעבר להישגיו המרשימים, פיטינו תמיד דאג גם לפיתוח השחקנים – לא רק לטובתו האישית אלא גם לטובת הקריירה שלהם. רבים משחקניו, גם אלה שלא נחשבו לכוכבים גדולים, הגיעו ל־NBA בזכותו. בפנורמה החדשה של ספורט המכללות, שבה כסף חיצוני משחק תפקיד מרכזי בחיזור אחר שחקנים, הקשרים הענפים של פיטינו בעולם התאגידים ויכולתו המוכחת לגייס כספים הפכו את סנט־ג'ונס לאופציה מבוקשת עבור כוכבי העתיד.
פיטינו וסנט־ג'ונס התאימו זה לזה כמו רומנטיקה ללאונרד כהן. האוניברסיטה נזקקה למאמן בעל שיעור קומה ואייקון תרבותי (ועוד יליד העיר) כדי להשיב לעצמה את הלגיטימיות. פיטינו היה זקוק לפרויקט משמעותי – מועדון שיזכה לשיקום תחת ידיו ואז יוכל לשאוף להגיע עד הסוף. זה לא היה בדיוק "זיווג משמיים", אלא יותר נישואי נוחות, אבל איש לא שיער שירח הדבש יתפתח כך, ובוודאי לא שהחיבור יניב תוצאות כאלו תוך שנתיים בלבד.
הרס עצמי
כמי שנולד במנהטן וגדל בסביבתה, הוא מבין לעומק את ה־DNA של אוהדי ניו־יורק. הם רוצים ניצחונות, הצלחות, לראות את המדיסון סקוור גארדן רותח באנרגיה מטורפת – אבל יותר מכל, הם רוצים קבוצה עם אופי, עם הגנה, עם לחימה בלתי מתפשרת על כל כדור. הם רוצים זיעה. זה קהל שאוהב את ג'ון סטארקס, לא את אלן יוסטון. וזה בדיוק מה שפיטינו נתן להם.
אבל פיטינו הוא לא רק חליפות ארמאני מהודרות, טקטיקה מתוחכמת ומוטיבציה מתפרצת. הוא גם איש חינוך. תמיד יש לו התחלות מרהיבות, אבל אז מתעורר בו אינסטינקט ההרס העצמי – והוא מפרק הכל. זו הסיבה שהוא לא נמנה באמת על רשימת המאמנים הגדולים בכל הזמנים. זו הסיבה שליגת המכללות מחקה את אליפות שבה זכה עם לואיוויל. זו הסיבה שהוא הוגלה ליוון לשנתיים. מייק ששבסקי, דין סמית', בובי נייט וג'ון וודן בנו את הקריירות שלהם במוסד אחד ושמרו על גיליון נקי. פיטינו? הוא תמיד מצא את עצמו במרכזן של סערות.
הוא היה מאמן שהקדים את זמנו. בתחילת דרכו, כשהוביל אוניברסיטאות קטנות, חיפש יתרונות טקטיים – כמו לחץ על כל המגרש או פיזור חמישיית השחקנים מסביב לקו השלוש. כשהעניק לשחקניו בהוואי קופונים למקדונלד'ס, זה נחשב לעבירה בוטה על חוקי המכללות. כיום, שחקנים יכולים לקנות בכספם סניף של מקדונלד'ס.
בכל מקום שאליו הלך, הוא הותיר אחריו אדמה חרוכה: סקנדלים, פרשיות מביכות, שימוש בנערות ליווי כדי לגייס שחקנים פוטנציאליים, ותיעול סכומי כסף עצומים ממקורבים לקבוצה כדי לסייע למשפחותיהם של כוכבים עתידיים.
ריק פיטינו הוא הפנים האמיתיות של כדורסל המכללות – הן היופי והן הכיעור שבו. זהו עולם שבו כסף גדול משגשג בתוך מערכת שמתחזה לחובבנית; עולם שבו הישגים ספורטיביים מקבלים עדיפות על פני חינוך לערכים. ניו־יורק היא התחנה הגדולה ביותר בקריירה שלו. אם הוא יצליח בסנט־ג'ונס – כל השערוריות, כל הכישלונות, כל החטאים – כולם יישכחו.
פורסם לראשונה: 01:30, 19.03.25
