זה היה אמור להיות סיבוב הניצחון. כמו אלה שאלופי עולם או אירופה או זוכי מדליות זהב באולימפיאדות לוקחים, הולכים-רצים מסביב למסלול, מנופפים לקהל, מתכסים בדגל מדינתם, מתחבקים עם בני ובנות הזוג, מנגבים דמעה, מסתירים חיוך, מעכלים את הרגע, מהרהרים, מתפללים. כזה סיבוב. רק שאצל אנג'לה מדסן שום דבר לא היה רגיל, אפילו לא סיבובי הניצחון.
במקרה של מדסן אמנם היה מדובר בסיבוב ניצחון, אבל אחר. לא ניצחון רגיל, של תחרות, מקצה או אליפות אחת, אלא על נסיבות החיים, על רוח האדם. אבני הדרך כבר סותתו לסרט שכל אולפן הוליוודי היה פותח עבורו את חשבון הבנק: הילדות הקשה כלסבית בארון, חיילת במארינס, הפציעה והניתוח שהשאיר אותה משותקת מהמותן ומטה, שלוש אולימפיאדות פראלימפיות, מדליה אחת, קריירה בחתירה ואחריה באתלטיקה, חציית האוקיינוס ההודי יחד עם השותפה שלה לסירה הלן טיילור.
4 צפייה בגלריה
סיבוב הניצחון שלה היה שונה. אנג'לה מדסן במשחקים הפראלימפיים בבייג'ינג ב-2008
(Feng Li/Getty Images)
האולפנים לא היו זקוקים להזמנה מיוחדת: ב-2020 הם כבר מימנו צוות שיתעד את סיבוב ההכתרה של מדסן: שנת ההכנות האחרונה שלה וחייה המשותפים עם בת זוגה דברה לפני שניסתה לחצות את האוקיינוס הפסיפי בסירה באורך שישה מטר, מקליפורניה להוואי, לבדה. מדסן הספיקה לחצות תוך כ-60 יום 2,000 ק"מ, כמעט חצי מהדרך, עד שמשמר החופים האמריקאי מצא אותה ללא רוח חיים במים. הסרט, "Row of Life", על שם הסירה שבה שטה, היה אמור לחגוג את חייה, אבל הפך לסרט דוקומנטרי שמאבד קשר איתה בלב ים ומגלה שליווה אותה אל מותה. בהודעה האחרונה לדברה, היא כתבה: "אני חייבת לקפוץ למים כדי לתקן משהו".
בחודש שעבר יצא הסרט אל המסכים.
אין דבר כזה לא יכולה
מדסן נולדה באוהיו ב-1960 למשפחה שרוב חבריה היו חיילים במארינס. בגיל 17 כבר הפכה לאמא, ושנה לאחר מכן נדחתה בקשתה להתקבל לאוניברסיטה על מלגה מלאה בגלל, לדעתה, "שהאוניברסיטה לא האמינה שתוכל לתפקד כסטודנטית ואם יחידנית". כדי להוכיח שהיא יכולה לעשות זאת, השאירה את התינוק מאחור, עברה את המבחנים למארינס ושירתה ביחידה כשוטרת בקליפורניה. זה הפך למוטו של חייה: כל דבר שאחרים מטילים ספק שהיא מסוגלת לעשות, היא תעשה. זה הגדיר את חייה, ובאופן טרגי, גם את מותה.
4 צפייה בגלריה
המוטו של חייה: כל דבר שאחרים מטילים ספק שהיא מסוגלת לעשות, היא תעשה
(Matt Sayles/Invision for Samsung/AP Images)
באותו זמן היא יצאה מהארון והתחילה להתעניין בספורט, בעיקר כדורסל וגלישה. אבל ב-1980 היא נפצעה לאחר שנפלה במהלך אימון כדורסל ושחקנית אחרת נפלה עליה. האבחנה: פריצה של שני דיסקים בגבה. כאבים בלתי פוסקים וריבים עם מפקדיה, גורמים לשחרורה מהצבא. תריסר שנים לאחר מכן היא הייתה מעורבת בתאונת דרכים שגרמה לה לשברים ברגל ובצלעות. כיוון שגם כך היא סובלת מניוון בעמוד השדרה, היא החליטה לעבור ניתוח, ואז ניתוח נוסף. שני הניתוחים הסתבכו ומדסן הפכה לנכה בפלג גופה התחתון. הצבא סירב להמשיך לשלם עבור הטיפולים הרפואיים שלה. שותפתה לחיים בארבע השנים האחרונות עזבה אותה, לא לפני שניקתה את כל החשבונות שלה, לקחה את המכונית והשאירה מאחור פתק: לא נכנסתי למערכת היחסים הזו כדי לטפל במישהי בכסא גלגלים. הנכות והבדידות הובילו לדכאון, הדכאון גרם לה לאבד את כל מה שהיה לה והיא הפכה להומלסית, ישנה על כסא הגלגלים שלה ברחובות, לפעמים מול דיסנילנד, כשהיא מתקיימת מאיסוף של שיירי אוכל. אי אפשר לדעת מה היה קורה עם החיים של מדסן אם לא היה לה את הג'וק לספורט.
מדסן התחילה להתחרות בכדורסל ולאחר מכן עברה לחתירה. היא זכתה במדליות באליפות העולם ביחידות ובזוגות, ב-2007, שנה לאחר שפגשה בדברה, היא הפכה לאישה הנכה הראשונה שחוצה את האוקיינוס האטלנטי בחתירה, שנתיים אחר כך היא חצתה את האוקיינוס ההודי עם טיילור. בין לבין, כדי לנוח, היא חתרה מסביב לבריטניה עם שלוש נשים נוספות. השתתפה באולימפיאדות כחותרת, השליכה כידון, הטילה כדור ברזל (ארד ב-2012) והכניסה את עצמה שש פעמים לספר השיאים של גינס עם שיאי חתירה שונים. ב-2014 היא פרסמה את ספרה האוטוביוגרפי, "חותרת נגד הרוח".
"שום דבר לא עשה אותה שמחה כמו להיות במים", כתבה דברה מדסן אחרי מותה של אנג'לה, "תמיד היא אמרה שאם למות, אז היא רוצה שזה יקרה כשהיא מנסה להגשים את חלום חייה, שזה יהיה המוות המאושר ביותר עבורה, וזה בדיוק מה שקרה". דברה, שעקבה אחרי הסירה של אנג'לה, הייתה הראשונה לראות שהסירה שטה שלא במסלול אלא רק עם הזרם. היא הזעיקה את משמר החופים ומסוק חילץ אותה מהמים.
"אני חושבת שהייתה לה היפותרמיה וכיוון שלא יכלה להרגיש כלום בחלק התחתון של הגוף, היא לא הרגישה את זה", אמרה דברה אחרי גילוי הגופה, "זה קרה לה גם בפעם הראשונה שניסתה לחצות את הפסיפי ב-2013, השנה שבה התחתנו. אז הצלחנו להציל אותה. אני עדיין לא מאמינה שהיא מתה. בכל פעם שאני פותחת את הדלת, אני מקווה לראות אותה שם. הרבה אנשים תמיד שואלים אותי למה לא עצרתי אותה, אבל הם לא מבינים. לאנג'לה היו את הרצונות, האתגרים והתשוקות שלה. אם הייתי עוצרת אותה היא הייתה מתה פה בבית. חיה, אבל מתה".
ואז בא הטבע ומחק את הכל
עוד מוטו של מדסן היה ש"דברים נוראים קורים, אבל הם לא גזר דין מוות". היא ניסתה לשכנע אחרים למצוא את הדבר הזה שספורט היה עבורה: אמנות, צילום, טיולים. משהו להיאחז בו, לתלות בו תקוות. משהו לשוט איתו. עובדת סוציאלית אחת חזרה שוב ושוב לאנג'לה מדסן, האזינה לה בפליאה, משתאה מהיכולת שלה להחזיר משמעות לחיים של ילדים שאיבדו תקווה. עד שהעובדת הסוציאלית החליטה להפוך לבת זוג שלה ולהתחתן איתה. זו הייתה כמובן דברה.
"בשיחת הטלפון האחרונה בינינו", סיפרה דברה במסיבת עיתונאים לרגל יציאת הסרט, "היא אמרה לי: תוציאי את הסרט הזה בכל דרך. אנשים חייבים לראות אותו".
מתוך עמוד האינסטגרם של הסרט "Row of Life"
ב-10 במאי, 17 יום לתוך המסע, היא חגגה בלב ים את יום ההולדת ה-60 והאחרון שלה. בודדה. רק מים מסביבה. "מעולם לא ראיתי אותה מאושרת כל כך", אמרה דברה, "היה מסביבה זוהר של אושר". את האפר של אנג'לה מדסן, פיזרה דברה בהוואי, כמה סנטימטרים מאחורי נקודת הסיום שאליה הייתה אמורה להגיע לפני שמתה במהלך המסע.
אנג'לה מדסן לא ראתה את עצמה כנכה. היא נמשכה לספורט החתירה בעיקר בגלל שהוא הציע לה להתחרות ללא עזרת כסא הגלגלים (למעשה, המחלצים שלה ב-2013 לא הציעו לה שום עזרה לאחר החילוץ מאחר שבכלל לא שמו לב שהיא נכה). היא מחקה את התקופה שאחרי השיתוק שבה תפחה למשקל של 150 ק"ג והצטערה על הרגע שבו נולדה, ונולדה מחדש לאחר שנפלה לפסי הרכבת בסן פרנסיסקו ב-2003 והבינה שיש לה הרבה יותר מה להודות לחיים מאשר להתלונן עליהם.
מדסן הייתה בת 60 כשניסתה לחצות את הפסיפי, לסבית מוצהרת, נכה בפלג גופה התחתון, בכל אחת מהקטגוריות הללו היא הייתה יכולה להיות הראשונה להשיג את ההישג הזה. היא הייתה הפוסטר של אין שום דבר שעומד בפני הרצון או שאתה לא יודע מה אתה מסוגל לעשות עד שאתה מותח את עצמך עד הקצה, או עוד אחת מהקלישאות הללו של ערוץ החיים הטובים. אבל אז בא הטבע, ומחק את כולן. כמו גל שמוחק כתובות מהחול.
פורסם לראשונה: 07:30, 15.03.25
